סערה בקובייה גברית

מה זאת ״הודעה״? אם לסמוך על ״מילה במילה״ של איתן אבניאון, ואין סיבה שלא נסמוך עליו, מדובר במשהו שיכול להיות מילולי או כתוב, נלחש או מוצהר, נמסר או מוכרז, ועוד כהנה וכהנה במשמעות הישירה של מסירת מידע כלשהו בדרך כזאת או אחרת. ויש גם משמעויות מורכבות יותר, וחכמי הגוגל מצאו גם מצבים שונים וצרכים מיוחדים להודעה כזאת או אחרת.

ההודעה הראשונה במסורת שלנו, אם זכרוני אינו מטעה אותי, הייתה ביחס לעץ הדעת ופריו, ואני בטוח שאין לאיש צורך שאזכיר לו מה הייתה תגובת הנמענים, וגם לא תגובת המפתה הראשון (כן, גם פיתוי נושא את הגנים של משפחת ההודעות). שלא לדבר על הבשורה על הריונה של שרה, ותגובתה, והבשורות לאיוב והתגובות השונות שלו, של אשתו, של חבריו וגם של אלוהיו. בקיצור - ההודעה היא התגובה.

גם אם הדברים אינם נאמרים כך, אין לי ספק שהם המצמיחים את ענפי היצירה החדשה של אבי קייזר וסרג׳יו אנטונינו ששמה ״הודעה״, כך בפשטות. כך בחידה וכך בפתרונה. גם הפעם מביא הצמד המיוחד הזה הפקה שהעלו לפני כמה חודשים בפסטיבל ״אקצאנטה״ של העיר דואיסבורג בגרמניה, וגם הפעם בהשתתפות של צמד רקדנים ישראלים צעירים ומבטיחים - אליאור כהן וטל שיבי.

הרביעייה הזאת יוצרת מצב של קוביה גברית שבין פאותיה - ולעתים גם מחוצה לה - מתרחשת סערה, לא נראית ככזאת, אבל כזאת היא אם נחשוב על אתרים חברתיים או רק על סיבי תקשורת תת ימיים או לווייניים, שמתקיימת בהם תנועת שדרים, סודיים או גלויים, פרטיים או ציבוריים שדבר לא עוצר בעדם.

הארבעה, סגורים ומסוגרים בתוך הקהל היושב בארבעת הגבולות התוחמים את הבמה, מקבלים את השדרים, אך איננו יודעים איזה, תחילה כל אחד בנפרד, שזוכים לתגובה של תנועה אישית. התגובה אף הזאת אף היא הופכת לשדר, ובהדרגה הם נקבצים, משתרגים, חולפים זה על פני זה, וכמו התנועה כך כמות ההודעות הופכת להיות אינסופית.


הודעה (צילום: ג'ובאני פינה)

מה למסור לקהל

פה כמובן עולות שתי שאלות, שהראשונה בהן היא מה רוצים קייזר ואנטונינו, מה הם מחפשים ואיך זה מתבטא ביצירה. התשובה נראית קלה כאשר קוראים את דברי ההסבר הקצרים והבהירים שלהם המדברים על שינוי, על מעבר בין מצבים, על הכנה לתגובה, ועל תשומת לב - אולי המושג החשוב ביותר כאשר מדובר במתרחש סביב או בפנים.

את הפנימיות מבטאות התנועות, החיבורים וההנגדות, התקלות, ההיתקלויות, היריבויות, המבטים העוקבים או המגיבים, ותנועת הזרועות מהכתף ועד קצות האצבעות של כפות ידיים שמחפשות למי למסור-להתמסר, ממי לקבל ולמי ולתת. המצב האישי מקבל תנופות יפהפיות, מחוות שמדברות בינן לבין עצמן, כבמראות, כמול מי אגם או נהר. ובעיקר תנועות שמחפשות את הפיוס, הנפשי-פיזי.

אבל השאלה השנייה, קרדינלית אף יותר, היא זו השואלת מה להגיד, ואיך/מה למסור לקהל, לצופים. מה ראוי למסור, מה עדיף לערוך או לנצור. איזו ידיעה היא החשובה יותר, מה הכותרת שלה, מה כותרות המשנה, איזו תמונה תלווה את הידיעה, מה ייכתב מתחתיה, ומי צילם. ואם התיאור הזה מרמז או מזכיר מערכת של עיתון או של רדיו וטלוויזיה - אין זה מקרי.



הודעה (צילום: ג'ובאני פינה)

והרי ההודעה: הגיעה עת להתעורר

כי כן העיתון הוא זה שמעניק ליצירה את הנמסר בעיצוב של וולפראם לקאשוס, ובפס הקול שהתקין הכולל את המוזיקות של פלוריאן וולטר, מרקו קאסל ופלוריאן הרטליב. העיצוב הזה כל כולו פסל קטן המורכב מערימה של צרורות עיתונים, כאלה שנזרקים לפתחי פיצוציות ומרכולים לפנות בוקר ומכריזים כי הגיע עת להתעורר להתקומם ולקבל את המסרים.

אינכם יכולים להפנות גב לבשורה, אינכם רשאים להתכחש לכך שהגיעה לתעודתה. וגם אם הוטמנה מתחת לכיסאות שעליהם ישבו הארבעה בתחילת ההופעה, לפני שהשליח הראשון קיבל את ההודעה שהוציאה אותו לדרך. כי האדם, הצופה או הרקדן, הוא ההודעה. הוא התגובה. הוא השליח.

המרקם הזה שבין ארבעת הרקדנים, שריתקו אותי בניקיון ובזיעה גם יחד, לבין הרעיון המפתיע של היצירה הנמסך במכלול התנועה שלה, הוא שמעניק ל״הודעה״ הזאת, החדשה, של קייזר ואנטונינו, את הערך היצירתי-כוריאוגרפי-אנושי. הפרטי והציבורי, הפוליטי והתרבותי. ותמיד בהמתנה לתגובה שתמשוך הלאה, כחוליה בשרשרת.


הודעה (צילום: ג'ובאני פינה)