|
|
|
 בסיכום כללי מאוד אפשר להצביע על שתי מגמות - האחת היא ניסיונות מעניינים ליצור במסגרת מחולית, בין שמרנית לניסיונית, והאחרת היא תיאטרליזציה של היצירה. אינטימדאנס 2017 ממשיך קדימה, גם אם בלבוש חדש, שיש בו נוצות צבעוניות, מיצגים והישגים, וגם אכזבות קלות."
|
|
|
|
|
פסטיבל המחול של תמונע לבש מדים חדשים ומכלול יצירותיו התחברו למופע אחד שלם
אמנות
אישית
של
כ״ץ
ומעיין
לפני 18 שנים נולד מפעל אינטימדאנס של תיאטרון תמונע. ברבות השנים התחלפו אוצריו תחת הנהגתה של נאווה צוקרמן, ואיכשהו המסורת של המפעל נשמרה, גם כאשר פה ושם היו הבזקים של חידוש או רדיקליות כבכל מעשה אמנות מתמשך שאינו קופא על שמריו. אבל תמיד במרכז, בצדדים ובשוליהם ניצב המחול כלפיד המאיר את האירוע. מחול על פניו ועל משוגותיו, על רעיונותיו, על הישגיו ועל נפילותיו.
השנה חלו בתמונע חילופי משמרות, כולל כניסתו המבורכת של ניצן כהן כאוצר האמנותי החדש של התיאטרון שקיבל ירושה נכבדה מקודמו, יאיר ורדי. אלא שבין מעלותיו, כהן אינו מונה את תחום המחול, וההיכרות עמו התבססה בעיקרה על פעילותו במסגרת א-ז׳אנר. ואין הדברים נאמרים לחובתו, בהקשר הזה של אינטימדאנס. אולי אף יש בכך יתרון, והעובדה היא שצוקרמן וכהן היו יועצים אמנותיים למפעל.
את אינטימדאנס העבירה תמונע לידיהם הבטוחות של צמד היוצרים ענת כ״ץ וארז מעיין, שיצירותיהם המשותפות או הנפרדות הצביעו על כיוון אחר (שלא בכדי זכה במלוא הכבוד והיקר בפסטיבלי עכו) - ונתנו להם כרטיס פתוח לעצב את האירוע כרוחם וכטעמם וכאפיונם. ואי אפשר לטעות במה שנגלה לבאי אינטימדאנס 2017 - פרק חדש בתולדותיו.
ענת כץ וארז מעין (מקור: אתר עמותת הכוריאוגרפים)
בנקודה הזאת אדגיש כי את המפעל שהתרחש במשך חמישה ימים של השבוע שעבר ניתן לאפיין בשני אופנים - לטוב ולרע. האפיון הראשון הניכר לעין מיד, ומתברר ככל שהמופעים התקדמו לעבר מסיבת הסיום - אינטימדאנס לבשה מדים חדשים שמזכירים את א-ז׳אנר, בתוספות ליצירות המחול, ובמרבית היצירות. אפשר היה בקלות לקרוא לאירוע א-ז'אנר-למחול.
אולי זה מתחיל ברעיון ה״תגובה הולמת״ שלשמו כונסו יוצרים שונים. המנהלים האמנותיים חרדים מפני מצבים שאין עליהם תגובה מתאימה, ולדעתם ״מה שנותר הוא הצורך להגיב, הדחף הגולמי, הרגש הלא מעובד, שבפעימה עמומה מאלץ את האמן לנקוט עמדה.״ חוברת ״תגובת שרשרת״ בעריכת עידית סוסליק, שמהווה דיפון רעיוני בעקבות היצירות. מה שכותבי המאמרים הסיקו נראה לי כמנותק מהיצירות, והיצירות בכללן נראו לי כמנותקות מרעיון התגובה.
האיפיון השני כבר מורכב יותר - קבלו כמחמאה או כביקורת - שהסך הכל של כל המופעים וכל התוספות התגבש לכאורה למשהו שנראה כיצירתם האישית של כ״ץ ומעיין. כשלעצמה וככזאת אני מצדיע להם. ״שלהם״ משמע שכמו ביצירות הקודמות - שימת הלב לפרטים, לאפקטים, להפתעות, לרצינות ולהומור - כך גם הפעם. אני אוהב את הרעיון, גם כשאני מסתייג.
רז גלוזמן וענת אסודי (צילום: חיים יפים)
ה״מראה״ בלב האירוע
למעשה, למען הדיוק, לאינטימדאנס היה תמיד מודוס רעיוני משותף שלפיו נקראו היוצרים והיוצרות להציע את יצירותיהם. אך ככל שזכרוני אינו מטעה אותי, האוצרים והיועצים נמנעו מלעצב את אלה שנבחרו בהתאמה לדרכם שלהם כיוצרים. גם כשצוקרמן ניהלה את ״הרמת מסך״ היא נמנעה מכך. ולטעמי זאת גם הדרך הנכונה - מרגע שנקבע הרעיון המוביל השנה, ״תגובה הולמת״ (מלשון מתאימה ולא מלשון הלם), נולדת חירות היוצר האינדיבידואלי. אינני טוען כי כ״ץ ומעיין כפו את דרכם, אלא רק שהרושם שלי, כאמור, הוא שהם בחרו על פי דרכם כיוצרים, וכמנהלים אמנותיים דאגו שכך ייראה.
ה״מראה״ שאליו אני מתייחס מתחיל במה שמכונה ״תגובות גלריה״, שהפכו להיות לב האירוע. בכניסה פוסטרים צבעוניים עם דיוקנות היוצרים מעוטרים בצמחייה; במבואה שני מיצגים - ״הדגים של מחר״ מאת ליאת סגל, שבו מכונה מדפיסה דימויים מתוך ״העיתון של היום״ שנעלמים מיד כלעומת שנראו, ומיצג מרשים בגודלו - ״אלוהים״ של רועי אפרת, הכולל מונטאז׳ של ציורי אסונות וכנסיות בצבעי מים ותנועה, שלצדם קרשי מדורה שעליהם מוקרן הטקסט שהוא מעין מונולוג נגד האנושות. ויש ברקע מוזיקה של אדם קלדרון, ולפי הכתוב גם יש קריינות - אך שני אלה נבלעו איכשהו בהמולה.
המסקנה היא שלפנינו משהו צבעוני מאוד - וכך אמנם מאשרים שני המוצגים התופסים את עיקר השטח באולם הבר. בעומק ״כיכר העיר״, הגר מיטלפונקט מציעה לחם בשמן וחומץ, שנאפו בגיחות מקדימות שלה מחומרים שאספה הרחבי הארץ, כולל מים ממעיין אברהם בחברון, מי בריכה מבית ראש הממשלה, ועוד. המטרה היא להראות לנו ש״בבצק לא פועלים חוקים אנושיים, גם לא מוסר או היגיון לאומי / צבאי / חברתי מוכר.״ ויש עוד כמה וכמה כוונות שכנראה אומרות משהו שלא הצלחתי לשמוע.
המוצג המרכזי היה שולחן ארוך, פרי יוזמה ואוצרות של שלו מורן, שאליו ישבו ״משתתפים״ - מתכנתים של משחק מחשב שמתהווה ומתרחב לעיני הקהל, מין אילתור משותף המתפתח כרב שיח בין משתתפי הצוות. בכל 20 דקות, הובטח, תצא גרסה חדשה של המשחק. בפעמים שהתפתיתי לשחק - הבחנתי בשינויים קלילים, אך המשחק נותר סתום. ומאחר שלא לשמו התכנסנו חייכתי בסלחנות.
ענת ועדיה, ״אם אין אני״ (צילום: חיים יפים)
תגובות בשתי מגמות
אבל לא ״המראה״ המוחצן והנוסף הוא מהות האירוע, אלא אותן יצירות שאוגדו בשלוש ״תגובות״, בנוסף על שתיים, של רחל ארדוס שעליה כתבתי בנפרד, ושל רננה רז שחתמה ביצירה ארוכה את האירוע כולו. בסיכום כללי מאוד אפשר להצביע על שתי מגמות - האחת היא ניסיונות מעניינים ליצור במסגרת מחולית, בין שמרנית לניסיונית, עם שתי יצירות מרתקות בייחודן; והמגמה האחרת היא תיאטרליזציה של היצירה.
שניר נקר, Tea Time (צילום: חיים יפים)
״דיוקן #2״ היא היצירה המרתקת הראשונה והיא גם זו שפתחה את ״תגובה א׳״ - יצירתה של של אורי לנקינסקי בשיתוף עם רות אשל, רקדנית בעברה, חוקרת חשובה של המחול בארץ, עורכת הרבעון למחול ומבקרת המחול של ״הארץ״. אבל לא מדובר בצעד החורג מכללי האתיקה אלא במעשה יצירתי מופלא שבו מועלה סרטון של מחול מ-1977 בביצועה של אשל, כרקע ובסיס לריקוד שהזהה של לנקינסקי.
אותו מחול נחשב לערב אוונגרדי חסר תקדים אצלנו של יצירה עצמאית ראשונית אל מול הלהקתית הממוסדת. אפילו לאה פורת, צאר התרבות של אותם ימים, התנגדה למהלך של אשל וקראה לה להיקלט במסגרת במה 2 של בת שבע. החיבור בין אשל ללנקינסקי היה מרשים בסינכרוניזציה בין במה חיה לסרט המוקרן ברקע, ומרגש בצירופים שנוצרו. יותר מכל היה זה פרק הסיום שבו אשל חייתה לרגע בגופה, במבעה, בדבריה את חלום הריקוד שאינו נמוג עם השנים.
היצירה האחרת שבעיני הייתה הכי מחולית באירוע הייתה ״אור עבודה״ של מתן פרמינגר ואנה בניאל, ששובצה בתכנית ״תגובה ג׳״. זה היה מופע וירטואוזי בהתאם להבטחה שבתכנייה, שבו ארבעה תאורנים ותאורנית הרקידו את הכנת מופע בימתי להצגה - כולל פריסת משטח הלינולאום והצמדתו לבמה, התקנת פנסים, מעך סולמות ועוד פעולות שבדרך כלל נעלמות מעיני הצופים.
מתן פרמינגר ואנה בניאל, "אור עבודה" (צילום: חיים יפים)
כל זה בכוריאוגרפיה הכי פשוטה למראה, שופעת הומור עצמי, כשאל התאורנים מצטרפים גם סולמותיהם, והיומיומי הופך למבע אמנותי. שלושת הפרפורמרים והפרפורמרית הם אנשי מקצוע בתאורה, והיענותם לאתגר התנועתי הייתה מושלמת. הרגשתי טעם של עוד כשהסתיימה, אבל לשמחתי, כמה דקות אחר כך ראיתי אותם עושים את אותן פעולות ״על אמת״ בהכנה למופע הבא. ופתאום למשפט "אין עבודה שאינה מכבדת את בעליה" נוסף, ולו רק במקרה זה או בדומים לו, שאין יצירה שאינה מכבדת את יוצריה.
וזו ההזדמנות להודות לתאורנים, לעובדי הבמה ולאנשי ההפקה, למוזיקאים, ולכל היוצרים הרבים שליוו את שלל האירועים והמופעים, על תרומתם ליצירות השונות ולסך הכל של האירוע.
ליטל בן חורין, תראי, תראי (צילום: חיים יפים)
בנים ירקדו לנו סולו
אחד המאפיינים המפתיעים של האירוע היו חמישה סולואים שנוצרו לרקדנים בנים. זה נתון נדיר - כאילו מישהו אמר שצריך לשמור על שיוויון מגדרי בעולם שבו הנשים שליטות והגברים - אפילו הווירטואוזיים ביותר - היו להן כנושאי כלים ומנופים.
ב״תגובה א׳״ זה היה Solo an Attempt של יגאל צור, שבחן בדרכו המיוחדת את השיעבוד של היוצר לביטוי העצמי שלו, תוך נאמנות כפויה לציפיות הקהל. צור, שהחל את היצירה במכות ראשו והמשיך בדרך מקורית של שרטוט בגיר על הקיר השחור, התקדם בדרך חתחתים סוערת והגיע אל סיום מצויר חדש ומפתיע באמירתו הישירה, על המקום שבו הפרפורמר הוא במבצרו.
יגאל צור, Solo an Attempt (צילום: דוד קפלן)
ב״תגובה ב׳ ״ הייתה זו היצירה DU PO LA של רז גלוזמן וענת אסודי, שבה גלוזמן הכניע עקיבות אישיות וניסה, ולטעמי גם הצליח, להפיק אמירה מחולית אמנותית למצב הסיזיפי של חיים בין מאניה לדפרסיה. שלו כיחיד, שחי את חייו על הנדנדה המיטלטלת הזאת, ובכל זאת מוצא דרך לתקשר - וכמה יפה הוא היה במבע עיניו, במחוות הקשר שיצר עם הקהל. זו הייתה יצירה אנושית מרגשת ומיוחדת, פרטית אך גם הערה על כך שפתאום מה שנשקף בעדה הוא מצב האומה.
היצירה הגברית השלישית, ״תמונות בתערוכה״ של ניר וידן (״תגובה ג׳״), הייתה פחות ממוקדת ונעה בין הבזקי-וידאו של אלימות זו או אחרת, כהגדרתו: ״האלימות השימושית של עידן הפוסט אמת, דיכוי מופשט מבעד למסך מגע.״ וידן מבקש לשאול מיהו האדם שמאחורי המצלמה המביא לנו את המראות האלימים, אך הוא עצמו לא גיבש מענה על השאלה מיהו האמן המאתגר את המצבים האלה.
ניר וידן, "תמונות בתערוכה" (צילום: חיים יפים)
באותה תכנית הופיע גם מורנו פרנה, אורח מאיטליה (אני מנחש, כי בכל המאמץ הגדול שכחו את האדם - ובתכנייה היפהפייה והמעוטרת לא הופיעה ולא לו שורה אחת המתייחסת ליוצרים ומתארת את את מיקומם האמנותי והביוגרפי). יצירתו המשעשעת, עם טקסטים, הייתה תיאטרלית והתייחסה באמצעות דמות מוקרנת ששמה לנה דל ריי העוברת שינויים שונים. פרנה עצמו וירטואוזי מאוד בביצועיו ויהיה מעניין לשוב ולפגוש אותו.
מורנו פרנה (תמונת יחסי ציבור)
ותמיד מעניין לשוב ולפגוש (ב״תגובה ב׳״) את השחקן צביקה פישזון, כוכב-מחול ותיק בשמי להקתם של ענבל פינטו ואבשלום פולק, שהפעם הופיע בסולו היפה Tea Time שיצר עבורו שניר נקר. זו יצירה הבוחנת את השלב האחרון-שלפני-אחרון בחיים, ״כשהגוף והדעת בוגדים אבל הנשמה רוצה להמשיך כרגיל״ ולשתות את תה אחר הצהריים והתופין. לכאורה היה ביצירה הומור הנובע מההיכרות עם הדיוק הביצועי האיכותי של פישזון, אך כבן גילו חשתי חולשה קטנה בלב.
שניר נקר, Tea Time (צילום: חיים יפים)
הד יצירתי הולם
התיאטרליות של היצירה הזאת הדהדה גם ב״תראי תראי!״ של ליטל בן חורין נצר בביצועה הלולייני יחד עם מיכל רוטמן, בעיקר בתוך מסגרת מלבנית שבחלק הראשון הציגה מכלול ארוך למדי של תנוחות הנגזרות ממגבלת המקום, ובחלק השני שימשה כארגז חול למשחקי מלחמה ותחרות בין השתיים. זה היה צבעוני ומשעשע כשלעצמו.
ליטל בן חורין, תראי, תראי (צילום: חיים יפים)
שתי יצירות שלא השביעו את הרעב שלי היו ״הוראות ליצירת סולו״ של דניאל שופרא שיצאה מתוך נקודת מבט מעניינת על האפשרויות הגלומות בריקוד סולו בקבוצה של חמש סולניות, אך מהר מדי איבדה את הכיוון והפכה לעוד יצירה לחמש בנות שאין לה משמעות בתנועה או ברעיון. כך גם ״אם אין אני״ של ענת ועדיה, שנתקיימה בקרב הקהל שהועמד על הבמה - עוד יצירה שמנסה לתאר או לדגם מציאות, אך בניגוד לכוונה אין בה אמירה אמנותית שניתן להתייחס לקיומה או למשמעותה.
״הוראות ליצירת סולו״ של דניאל שופרא (צילום: דוד קפלן)
לא ראיתי את סדרת הסולואים של לי מאיר, וגם לא את מופע ״בימת סטודנטים״ שהפגישה יוצרים צעירים מבתי הספר המובילים להכשרת יוצרים בתחום המחול. השמועות אומרות שהחמצתי חוויות, ואני מצטער על כך ומפצה את עצמי בחוויה המיוחדת שהעניקו לי נטע וינר וסתיו מרין במופע ״בזכות השיבה״.
נטע וינר, בזכות השיבה (מקור: עמוד הפייסבוק של נטע וינר)
זה היה אירוע רב פנים וקולות שבו וינר חי עם נגניו את הדיסק המדהים שיצר, מילים ומנגינה, ועל משטח הבמה שלפניו רקדו 11 רקדניות של קבוצת המחול הייצוגית של בית הספר לאמנויות הבמה הבוסתן בכוריאוגרפיה נהדרת של מרין. למעשה, אם ביצירה כלשהי היה הד יצירתי של ממש לרעיון התגובה ההולמת - הרכה או המכה - זה היה בצירוף בין הטקסטים הדוקרים, המוזיקה המקרצפת את הנשמה, והמעשה המחולי בביצועו המצוין. אני ממליץ לשוב ולהעלות מופע זה לטובת רבים.
היצירה שחתמה את אינטימדאנס 2017 הייתה WART של רננה רז - טריו של מוראות מלחמה בראי היוטיוב, בביצועה יחד עם אוליביה קורט מסה ועופר עמרם. לצערי הרב רז בחרה בצפון קוריאה ובהיטלר ובובת תינוק להביע קול מחאה - מקורי כשלעצמו - כנגד שליטים ומלחמות ועוד מכות. לצערי, משום שאינני חושב שב-2017 יוצרת ישראלית יכולה להרשות לעצמה להרחיק מהמתחולל תחת רגליה שלה, בארצה ובעמה.
רננה רז WART (צילום: דן בן ארי)
וכך בסיום - ולסיום - אינטימדאנס 2017 ממשיך קדימה, גם אם בלבוש חדש, שיש בו נוצות צבעוניות, מיצגים והישגים, וגם אכזבות קלות. להתראות באינטימדאנס 2018.
03/07/2017
:תאריך יצירה
|