לפני 40 שנה נתקלתי בחנות תקליטים בגרמניה בתקליט שמשך את עיניי. תמונת השער שלו הייתה זמרת גדולה, מהנוסח הוואלקירי של וגנר, ומאחור נכתב סיפור מוזר על קורות הקריירה המופלאה שלה. כשהאזנתי לתקליט יחד עם מארחיי נפלנו מהכיסאות בתדהמה. ניסור כזה מעולם לא שמענו, צוויחות וסלסולי זיופים של כל מה שגרונה הפיק.
 
לימים הסיפור האמריקאי עשה לו כנפיים אך במפתיע נותר בדיסקים, קלטות ותקליטי ויניל שחוקים ולא חצה את היבשת אל אולפני הוליווד, וגם לא מיהר לעלות על פסגות ברודוויי. אבל לכל זמן ועת לכל חפץ, ובשעה טובה זה קרה גם בברודווי וגם בסינמה ועכשיו גם בתיאטרון חיפה - בהצגה שאין בה זיופים חוץ מאלה המשחזרים את מה שעשתה אותה זמרת, פלורנס פוסטר ג׳נקינס.

הקול הוא בממון
 
הסיפור שלה עצוב בראשיתו, כאשר נפגעה ולא יכלה להמשיך לפתח את הקריירה שלה כפסנתרנית והסתפקה בהוראה. אבל תשוקתה לזמר נעצרה על סף הסכמתו של אביה העשיר כקורח, וכל מה שהייתה צריכה לעשות זה לחכות בסבלנות - וזו הייתה לה בשפע - עד שהונו יעבור לרשותה, בדרך הטבע כמובן. וכשזה קרה התרחש הנס האישי שלה. היא התחילה לשיר.
 
טוב, כל מי שמכיר את ההקלטות יודע של״שירתה״ אין שום קשר לזמרה או למוזיקה. אבל כשיש ממון אפשר לערוך רסיטלים סלוניים ואחרים ולממן את הצופים או המאזינים הנבחרים, ואלה נצברו לעשרות ומאות ואלפים עד שיום אחד הגיע השיא הגדול, כזה שמעט מאוד חולמים עליו ומגשימים אותו: קונצרט בקארנגי הול. 


לאורה ריבלין ויעל לבנטל ב"מהוללת" (צילום: ז'ראר אלון)

ומה שהיה שם הוא כבר פרק בהיסטוריה והשיא הגדול של ההצגה ״המהוללת״ מאת פיטר קווילטר, בתרגום יפה של רנה ורבין ובבימוי עדין וחכם של נעה רבן, שידעה כי את האווירה הנכונה לסיפור היא תשיג בתוך תפאורה מג׳סטית של לילי בן נחשון, עם תוספות וידאו ארט של נמרוד צין ותאורה של חני ורדי, ניהול מוזיקלי של אבי בנימין ותלבושות שפלורנס פוסטר הייתה מתגאה בהן אילו הכירה את הדמיון היצירתי של יובל כספין.

אופרה של שלושה שחקנים 
 
בניגוד לאופרות הגדולות, כאן מדובר בהצגה של שלושה שחקנים בלבד. הצגה שניחוח האופרה מצוי בה לפחות עד שלאורה ריבלין שזכתה בתפקיד מושלם עבורה מתחילה לשיר. לאורה יודעת לשיר מצוין, ואפילו את הזיופים והצרצורים היא יודעת לעשות בשלמות כאילו היא היא הזייפנית אטומת האוזן וסרוטת מיתרי הקול. וכשריבלין גם מגלמת את האגו הטבעי כל כך של פלורנס פוסטר ג׳נקינס היא יוצרת דמות שאפשר לגחך עליה, אולי גם לרחם עליה, אבל בעיקר להבין שמדובר במאבק, והרצון הוא זה שמנצח בו.


עידן אלתרמן ב"מהוללת" (צילום: ז'ראר אלון)
 
הפרטנר החיוני להופעותיה של הזמרת על הבמות ובקרנגי הול הוא כמובן הפסנתרן שצריך, חייב, לשמוע את הפוסטר הזאת לעתים בלי יכולת להפסיק. למשימה הזאת ששמה קוזמהמקמון, פסנתרן צעיר, גיי ורעב, גייסו את עידן אלתרמן והוא יוצר דמות מעניינת במיוחד שעוברת תהליך משוק על ירך לשמע הצליל הראשון שהשמיעה לו ועד לתמיכה מוסרית, עניינית והערצה. אלתרמן גם ידע לנהל קרב מענג עם תקלות טכניות הקשורות לווידאו בשתי הפעמים שהן קרו בהצגה שהייתי בה.
 
שלישית בצוות היא יעל לבנטל שהגרילה שלושה תפקידים מצוינים והיא מגלמת אותם בשיא הרצינות, ואם אינני טועה גם בהנאה רבה - ובעיקר כשמדובר בטבחית-משרתת ממקסיקו שאיננה דוברת אלא קללות וגידופים לעברה של הזמרת המטרטרת אותה בקולה החורק. גם בשני התפקידים האחרים לבנטל מיטיבה לעצב דמויות ישירות.


יעל לבנטל ב"מהוללת" (צילום: ז'ראר אלון)
 
וכך בסך הכל, ״מהוללת״ ושחקניה מספרים סיפור קליל שבעורקי הכיף והשמחה שהוא מעניק לקהל זורם גם מסר קצת יותר מעניין ביחס לרצון הניצב מעל לכל מכשול.