נופים מוכרים

אין לי כמעט ספק שהעצב הנוגה ששפוך על היצירה "עֶצקרָח" הוא פרי כוונתם של ענבל פינטו ואבשלום פולק כאשר החליטו לחדש ולהעמיק את יצירתם היפהפייה ״ראשס״ שיצרו לפני עשר שנים בלהקת המחול האמריקאית פילובולוס יחד עם מנהלה רובי בריאנט, וכעבור שנתיים חידשו והידקו בלהקתם המצוינת.

אבל מרגע שעלה האור הנוגה שעיצב יואן טיבולי על תמונת הפתיחה, שבמרכזה ניצב צבי פישזון במעיל כנפות בהיר ומזוודה בידו ועד לתמונה שבא נשא על כתפיו את נגה הרמלין שכיבתה את האור האחרון, הרגשתי שצמד היוצרים לוקח אותי למסע שיש בו אמנם התבוננות מחדשת של מהלכים שונים שנלכדו אי-אז בעדשת מצלמה, אך בה בעת יש בו מהלך של פרידה עצובה וכואבת. ויש לי תחושה קשה שאמנם כך. לא לחינם הם אלה שנותרו אחרונים מימיה הרחוקים של הלהקה.

עצקרח (יואן טיבולי/יח"צ)

תשובת הפרידה הייתה כה עזה עד כי העלימה את את ההומור הרב ששפע בגרסאות הקודמות, את התזכורות לעולמות של יוצרים כניקולאי גוגול הרוסי, ובמיוחד של חנוך לוין האוניברסלי לא פחות, וגם את צ׳רלי צ׳פלין ניתן לצרף. הגרוטסקה היא רק לכאורה והסיפור שהיא מספרת הוא של נוסטלגיה הנאחזת בשבבי מציאות כדוחה את החושך האחרון, זה שכבר לא יהיה אור שיגרש אותו.

ההכרזה בתכנייה אומרת כי מדובר ב״מסע גילויים מרתק בין השכבות הארכיאולוגיות ביצירתם המשותפת… והם חוזרים יחד אל נופים מוכרים, כמו קריאה מחודשת של מכתב שנשלח מארץ רחוקה, מזמן אחר המתפזר על פני הווה והוויה שונים בתכלית וממציאים עצמם מחדש.״ מה שהם גילו הוא כמובן כי ביצירה שלהם מאז יש נקיקים ומערות ותלי עפר שראוי להם לגלות מה חבוי בהם, לסלק מעליהם את מה שהצטבר עם הזמן ולנער את מה שהציגו.

 
עצקרח (יואן טיבולי/יח"צ)

יצירתם האישית

לשם כך היה עליהם להרחיב ולהוסיף ולפתח רעיונות שהיו מבוזרים והידוקם ומיקודם יממש את הוראות המצפן המורה על כיוון כזה או אחר. הכיסאות - אלה שנאספו מאז׳ן יונסקו, שרקדו והרקידו בשורות ישרות, בזוויות ובמעגלים, המשיכו את מהלכי הזמן המצלצל ומתקתק. כאילו בכל תחנה משליכים שכבת עפר שאספו בדרך וחושפים תמונה שגווניה חומים בהירים, עם נצנוץ כתום.

שלושת הבנים הנפלאים בלבוש בל בוי של מלון פאר, ושלוש הבנות בלבן בחלק הראשון, והשתיים בשחור בחלק השני, נענו מצוין לקריאה של פינטו ופולק, ולשפת התנועה/משחק המיוחדת להם, ודיברו אתנו בשפה שהיו בה גם חיוויים יפהפיים של מחול, נקי מתוספות תיאטרליות. ועל צביקה פישזון כל מילה מיותרת, שהרי הוא עמוד התווך ביצירה הזאת, נושא ונותן על הזיכרון הנחשף דרכו. 

עצקרח (יואן טיבולי/יח"צ)

ולהפך, חיוויים תיאטרליים מועשרים בקטע וידאו מרהיב של פיטר סלצקה, ומתמקדים במבע של פנים, במחוות של יציבת הגוף, ובתיאום המושלם בין דואטים קסומים, טריו מרתקים, ואנסמבל שנדמה כי הוא המתקתק עבורנו את הזמן עד לעצירתו.

עצקרח (יואן טיבולי/יח"צ)

כך, בכוריאוגרפיה, בפסקול ובעיצוב התלבושות והחלל יצרו ענבל פינטו ואבשלום פולק, כדבריהם, ״מפגש טרגי קומי בין דמויות המחפשות מחבר, לבין הוויות שנשכחו במקום שהוא שומקום וכל מקום, ויצרו לעצמם עולם שעשוי מחלומות שבורים.״ זו איננה יצירתם הטובה ביותר, אך יש לי תחושה - כן, יצאתי מהמופע אחוז ברבות כאלה - שזו יצירתם האישית ביותר.