כוחה של הצגה

גילוי נאות מחייב אותי לספר כי לפני כמה שנים בפגישה עם נולה צ׳לטון, הבמאית והמורה והחברה, שעדיין מאמינה בכשרוני משכבר הימים, היא העלתה את הרעיון שנעשה הצגה שכל כולה טקסטים מאת הרב מנחם פורמן. פטירתו ב-2013 השעתה את הרעיון, וגם אני המשכתי הלאה ממנו. 

אבל לא צ׳לטון, המאבק וההטפה של פורמן לדו-שיח ישראלי פלסטיני למען שלום, ואישיותו של מתנחל ימני, העסיק אותה. ואז, כאשר דניאלה מיכאלי ביקרה אותה לפני כשנה הבריק בצ׳לטון הרעיון שדווקא מיכאלי, שחקנית-רקדנית-כוריאוגרפית ואף במאית, תיטיב להביא את החומר שליקט ועיבד אסף אופק. וכתמיד, החוש של צ׳לטון והבחירה במיכאלי הם גם מראשיתם כיוון של בימוי, שעיקרו התבוננות, התייחסות לביטוי, והשראה. 

יתר על כן מה שדניאלה מיכאלי מביאה לחומרים הוא צירוף נדיר של שלושה מרכיבי נוכחות בימתית עקרוניים: היא המספרת של סיפור מסגרת המביא פכים ועובדות מחיי הרב - פרטיים כציבוריים ופועלו לטובת שלום; היא המדברת - לא מקריאה ולא מצטטת - את דברי הרב, ופה ושם גם דברים שאמרו לו בני שיחו, או רעייתו הדסה; והיא גם דניאלה מיכאלי, האישה, השחקנית, ה״אני המשחק״ את עצמו. ומעניין שגם לרב פורמן הייתה משיכה לתיאטרון, ולרגעים נדמה שהוא בעצם שיחק מצוין את עצמו.


להצחיק את אלוהים (צילום: בוריס בלנקין)

זה כוחה של ההצגה וזה כוח הבחירה של צ׳לטון במיכאלי: ההעזה להתבונן ברב פורמן באמצעותה, יפה כל כך, עיניה בורקות, חיוכה וצחוקה שופעי חום, וכאילו מבעד למראה מול מראה, חיה את הדמות שהיא אמורה לייצג, לא להאדיר ולא לקונן, אלא כך בפשטות לבטא את הרוח ואת המילים שאמר, ופה ושם להיעזר בדיאלוג קטן עם חגי הלברטל, המלווה אותה בפסנתר, שהוא גם חתנו של הרב.

זאת ועוד, בטקסטים הנוספים שלה, מיכאלי מרחיבה יריעה, בזמרתה בקטעי שיריו של הרב שהלחינו שלמה גרוניך, קובי אוז, חגי הלברטל ויוסי סוויד, אם בתוך כדי תיאור כאביו על ערש דווי כשהסרטן פגע בו, אם בביטוי אהבתו לרעייתו ולמניין ילדיו, או בנסיונותיו לשכנע את בני שיחו ״האויבים״ - מנהיג החמאס אחמד יאסין, ה״ראיס״ יאסר ערפאת או יורשו מחמוד עבאס - שהדו שיח, ההשלמה, והשלום הם הדרך הראויה להשגת מטרותיהם ולהנחת כלי מלחמה במחסנים.

לשמור את המסר

״הילדים שלי צוחקים עלי איך אני מדבר ברצינות על צדק חברתי, על שלום…״, סיפר פורמן, ״מה אני עושה: מפטפט וכמה שאני יותר רציני ככה הוא יותר צוחק. להצחיק את אלוהים. זו התרופה היחידה למגיפה האוכלת בשולי שדותינו. הגאווה.״

ובמקום אחר, אחרי שהיא מספרת על האיומים והחרמות על פורמן, שדרכו הרבנית החלה רק אחרי שחזר בתשובה אחרי שירותו הצבאי, ואיכשהו לא התיישר בתלם הרבני או בפוליטיקה הימנית, היא מזמינה מתנדב או מתנדבת מהקהל שיפוצץ את הבלון שהיא שולפת לפתע. 


להצחיק את אלוהים (צילום: בוריס בלנקין)

ובשפתו של פורמן ״אחד שיש לו אומץ שיבוא ויפוצץ את הבלון הזה. של השנאה והפחד והמלחמה. כמו שעשינו במשחק כדורגל בין מתנחלים לפלסטינאים. במקום לנצח במלחמה, קצת קשה כן, עולה בדם וכן הלאה, אז לנצח במשחק. אגב, שם הפלסטינאים ניצחו. יש אלוהים!״ והסיכה ננעצה בבלון.  

כמעט שישים דקות של מופע שאיננו מנסה לייצג את כל עמדותיו של הרב פורמן - ובוודאי לא את תרומתו הבוטה להומופוביה בטעמי הלכה מוקפדים - אך מבקש להותיר על כנה את תקוות השלום, כדגל ציוני עכשווי, ולהמשיך את הפעילות המשותפת עם קהלים פלסטינאים המאמינים בשלום כדגל לאומי משלהם. 

בסופו של דבר מה שנולה צ׳לטון ודניאלה מיכאלי עושות על הבמה הקטנה של צוותא, או על כל אותן בימות קטנות ברחבי הארץ, ובשיחות עם הקהל בתום המופע בהשתתפות הדסה פורמן, הוא להעביר ולשמור את המסר של השלום, החשוב יותר מדמותו של הרב המתנחל מתקוע, בכל מאודו. ובזה ייחודה של ההצגה.


להצחיק את אלוהים (צילום: בוריס בלנקין)