התרסה עכשווית ישראלית

על רונית זיו, רקדנית וכוריאוגרפית שתופסת מיקום מרכזי בתמונת המחול הישראלי, נכתב וייכתב עוד לרוב. היא איננה מוותרת לעצמה ולקהלה בשום יצירה שהיא מעלה, מאתגרת כשם שהיא אולי המשעשעת ביותר. הצירוף הזה של רצינות והומור הוא כלי הביטוי המובהק שלה, ובעבר הביא להופעותיה קהל שציפה לכך, ובא על שכרו ביצירות מקוריות מרשימות.

משום כך, כאשר התכנית החדשה כללה גרסה עכשווית - כפי שאסביר מיד - של אחת היצירות הרציניות ביותר שלה, ״קסנדרה״, עלתה המחשבה שמשהו התרחש בעולמה היצירתי. ״קסנדרה״ הייתה דואט לשתי רקדניות, דרמטי ורציני במפגיע, שהתבסס על ציטוט מתוך ״אגממנון״ של אייסכילוס: ״הוי תלאות, תלאות שקטלו את עירי! הוי פלחני אבי מנגד לחומות, כמה בקר נשחט שם על המזבח!״.


קסנדרה (צילום: עדי אלון)

מעטים ייחסו ליצירה הזו אמירה פוליטית מיידית, ובדרך כלל נאחזו בדימוי של אותה נביאה מטרויה, שאיש לא האמין לבשורותיה המדממות. זו הייתה יצירה של נשיות עם עוצמה גברית מאוד, אך פגיעה. המיתוס שרה ביצירה ולא הרפה. אך זיו ידעה כבר אז שבבוא היום היא תהיה חייבת לבחון את מהות היצירה באמצעות שני רקדנים.

ולא משום שהאמירה על האישה ההיא כאישה מייצגת - נושא שהעסיק את זיו בכל יצירותיה וישוב ויעסיק אותה גם בחלקו השני של ערב המחול הזה - לא הייתה עוצמתית. אלא משום שבתודעה האמנותית שלה הבינה כי הפקדת הדואט הנסער, תחת השם ״קסנדרה # 2״ לצלילי הקונצ׳רטו מס. 1 לפסנתר ותזמורת מאת יוהנס ברהמס, יעניק ליצירתה משקל אחר.

ואמנם זה מה שקרה כאשר היא גייסה למשימה את צמד הרקדנים המצוינים, אור אלגריסי, בהיר שער, וגבע זייברט, שחור שער ומזוקן, שניהם גבוהים, שניהם גבריים, חזותיהם חשופים, במכנסיים חומים שעיצבה נטשה מנטל, ובתוך תאורה מרוכזת של יאיר ורדי. הדואט הפך להתרסה עכשווית, ישראלית, הרחק מאותו מיתוס ישן וקדימה אל עבר המיתוס המקומי. הגבריות המוחלטת של זייברט, וזו שמתוכה נרמזת גם נשיות אצל אלגריסי, לא רק שניבאה מעגל דמים אלא גם קוננה עליו. ובכך זיו יצרה בעצם מחול חדש לחלוטין.


צילום: עדי אלון

אהבה בשעתוק

הפסקה קצרה לנשימה הקדימה את היצירה השנייה שגם נתנה את שמה לערב כולו - ״מה שאתה אומר אל תגיד פעמיים״ - שבה חזרה זיו אל החיבור המיוחד בין דרמה להומור - אם כי יש להודות שההומור היה מעודן מאוד, ולא מעט בזכות הרקדן ליאור תבורי שכמו ביטא אותו כלאחר יד, הומור פסיבי, משתמע מתנועתו הגברית הרכה.

זה הובלט במיוחד על ידי הרקדנית ג'ולי זאווי, שכל כולה הייתה אנרגיה מתדפקת על הפסיביות שלו, מנסה פעם ועוד פעם להתניע, לכבוש, להזיז. עלילת הדואט היא מפגש המתרחש, כדברי זיו, פעמיים בשבוע. אינני בטוח שזה היה ברור, אבל לעומת זאת הפגישות עצמן סיפרו סיפור אנושי מאוד של ניסיון ליצור חיבור שהוא בית.

מעניין שזיו מציינת כי כיוונה את מטרונום היצירה ל-114 פעימות בדקה, ואת כותרת המשנה שנתנה ליצירה, ״אהבה בעידן השעתוק הטכני״ (רמיזה יפה לעברו של וולטר בנימין), אך אינה מופיעה מחוץ לדברי ההסבר (הנדירים בישירותם העניינית). עבורה הדואט מסמל ״מערכות יחסים שבהן כל המילים כבר נאמרו, הסצנות, ההתרגשויות כמו לקוחות מעוד סרט או סדרה בטלוויזיה.״

ואמנם זיו הלכה בכיוון הזה בהברקה מופלאה של שימוש בווידיאו ארט על רקע צלילי המוזיקה המקורית הנהדרת של רן בגנו, ובתלבושות - כולל החלפה לחלק השני של היצירה - שעיצבה גם כאן נטשה מנטל, ותאורה אפקטיבית ביותר, ושוב של יאיר ורדי, שופע הרעיונות התואמים לכל רעיון.

צילום: עדי אלון

הווידיאו ארט פרי יצירתו של נמרוד צין נתן למתרחש על הבמה עומק מיוחד. הוא צילם את שני הרקדנים בנפרד, ואת תפקודיהם בפרקי הדואט הצמודים הקרין כשהם נפרדים זה מזה. מה שקרה באותם רגעים היה מרתק למראה - מסוכרן נפלא עם הביצוע החי ומשמעותי לרעיונות הכוריאוגרפיים של זיו. שפת התנועה שהיה בה לא מעט ממאפייני יצירות קודמות שלה, הפכה לדיאלוג עצמי.

הרגעים האחרונים אף הם נכבשו על ידי צין בהקרנה של הדואט מלמעלה, כאשר צבעי הבגדים החדשים, שמלה אדומה, שרוולים בכחול וצהוב, נראו כציורי פרסקו מתנייעים, ואחריהם, מלאכת מחשבת של הכפלת צילומם הנפרד של זאווי ותבורי עד אין סוף. עד סוף. עד שאולי נבין כי התהום שאליו אנו נופלים היא אישית מאוד. וצריך להיזהר.

ובסיכומו ״מה שאתה אומר אל תגיד פעמיים״ הוא ערב מחול מקורי של רונית זיו שכולו התחדשות והתרגשות.