הצהלה הראשונה: רומן מפתיע

הצהלה הראשונה של ״סוס אחד נכנס לבר״ היא זו שמקדמת את מחבר הרומן המפתיע, הלא הוא דויד גרוסמן. לא אתחרה באף מבקר ספרות ובוודאי לא בשופטי פרס בוקר הבינלאומי אם אציין כי מדובר ביצירה שופעת יצריות בדמותו של דובלה ג׳י - סטנדאפיסט שבמקום להרחיב לב אלפים בקיסריה הוא מגיע לאיזה מרתף בנתניה אל קהל שבא לצחוק.

אלא שדובלה בא לומר שלום ולא להתראות. לא להתאבד על הבמה, חס וחלילה, אלא להיפרד ממסכת הסטנד אפ על כל שיגיונותיה, מוצלחים יותר או פחות. הוא כבר אינו צעיר ונמרץ ויש לו גם צורך למרק עוון אחד או שניים, שלא ברור עד הרגע המתאים מה הם. בכל מקרה ברור שזה יקרה כי לערב הזה הוא מזמן שופט בדימוס, שפעם למד אתו שנה שלמה בירושלים. ובמפתיע בערב הזה גם צצה עדה מילדותו שאיננה מבינה למה הילד הטוב מאז הוא ״ככה״.

מנקודת מבט של ספרות, נוכחות השופט מיוחדת בהיותה שילוב מקורי של מספר לכאורה חיצוני לעלילה, שהוא גם אובייקט להתייחסות של הסטנדאפיסט וגם בעצמו גורם מתייחס למה שנאמר ולא נאמר. נוכחותה של האישה, שכינויה מילדות הוא "פיץ" על שום קומתה הנמוכה, איננה בתכנון, ואם השופט נקרא לפסוק דין, פיץ היא אולי עדת ההגנה עליו - או עדת התביעה שלו כנגד עצמו.


סוס אחד נכנס לבר (צילום: ז'ראר אלון)

את גדולתו של הספר סיכמה בשעתו פרופ׳ נורית גרץ בדברים שכותב שורות אלה מצטרף אליהם בהסכמה מלאה: ״זה היה ספר על תגלית גדולה והיא שהבן אדם, בן האנוש, קיים גם בתוך האלימות והרוע ואפשר להביט בו ולראות אותו, ואם הוא כבר התרחק וגם אם מת אפשר לחזור ולדמיין אותו ולגלות אותו מחדש. זה מה שלומדים גיבורי הספר הזה, וזה מה שמלמדת כל ספרות גדולה וזה אומר שלא בהופעת סטנד אפ ביליתי שלוש שעות של קריאה אלא בתוך ספרות כזאת.״ 

הצהלה השנייה: מספר לבמה

בראשית היה הרעיון של הבמאי מיכה לבינסון, שהתקבל בשמחה על ידי דויד גרוסמן, המספר על השראה שקיבל מפניו של לבינסון לתיאור דמותו של השופט, הרבה לפני שחשב שהם ייפגשו לעבוד על הספר כמחזה. האתגר של לבינסון כמעבד היה בלשון המעטה גדול יותר מכפי שנדמה לכתחילה: להפוך רומן ממוקד של מופע בימתי כלשהו להצגה חיה בתיאטרון. חשב וזימן את פרופ׳ אבנר בן-עמוס להצטרף למאמץ ולהתלבטות - ״מה תהיה השפה התיאטרלית של ההצגה״.

כל מי שהכיר את דרך עבודתו של מיכה לבינסון ידע שמדובר במסע ארוך, בדרך חתחתים של סימני שאלה ותהיות, של חשיבה מפענחת סודות, של חיפוש אחר שיתוף מלא של היוצרים - מעצבי התפאורה, המוזיקה, התלבושות והתאורה - במטרה להגיע אל הנוסחה הנכונה ביותר לכולם, מבלי לוותר על החזון שלו כבמאי ביחס למחזה ולהצגתו. 


מיכה לבינסון (צילום: יח"צ)

בן-עמוס מעיד, בתכנייה שערכה רבקה משולח עם היבטים של יצירה וזיכרון, כי נשקלה לכאורה גם האפשרות לבחור בדרך תיאטרלית בנויה לתלפיות עם תפאורה, אורות, שולחנות, ״האם לשלב בובות ושחקנים? או אולי להפוך את ההצגה למן מופע קרקס״. אבל בהדרגה נכונה היה ברור שלא זה הדרך, והחלה מלאכת עריכה, קיצוצים ומחיקות שהפילו קרבנות של טקסטים רבים, והגיע שלב הפצירה העדינה, שאליה הצטרף דרור קרן שנבחר לגלם את התפקיד של דובלה.

מי שקרא את הרומן, קצר יחסית לקודמיו פרי עטו של גרוסמן, ודאי יחסר בהצגה פרט זה או אחר. אולי אפילו יתאכזב ברגע הראשון מהבחירה לתת לסוגת הסטנד אפ את הבכורה, כלומר להפוך את ההצגה למופע סטנד אפ ישיר, לא כהצגה המתארת אותו. זה אומר שהקהל באולם - ונבחר להצגה הזאת אולם קאמרי 3 הקטן עם הטריבונות הלא כל כך נוחות - הוא הקהל האותנטי של דובלה. מתוכו יעלו תשואות וצחוק ובוז, אם יהיו. כי בסטנד אפ - גם שתיקה נחשבת. רועמת ומפחידה.

ובעיקר, העיבוד הזה הוליך אל משהו שמעיד עלינו. על מי שהיינו אי פעם. על מידה שהייתה פעוטה והתבגרה להיות נערה עם נמשים, והמשיכה להיות חיילת במצעד, ולפתע נהייתה לאם המון גויים, ברצונה ושלא ברצונה, ושגשגה וצמחה ושכחה את עברה, את מה שהייתה, ואין לה תשובה על השאלה ״למה ככה?״.


סוס אחד נכנס לבר (צילום: ז'ראר אלון)

הצהלה השלישית: מהולה בעצב

חוויית הצפייה בהצגה מורכבת עבור רבים מאנשי התיאטרון מהשילוב בין שמחת הרעים שמפרגנים לה, ליוצריה ולמשתתפיה, לבין התדהמה והכאב חשו הם ורבים מוקיריו ומיודעיו של מיכה לבינסון כאשר נמסר על פטירתו, בשנתו השלווה, בביתו, שלושה שבועות אחרי שהחלו החזרות על ההצגה. אחרי התגובות הראשונות והלווייתו, הוחלט בתיאטרון הקאמרי כי דרור קרן, שהיה שותף לעיבוד, ימשיך את החזרות כבמאי בהשראת לבינסון ורעיונותיו. 

על נכונותו של קרן לביים את ההצגה ברוח הזאת מגיעה לו תודה מיוחדת. כי בין אם שמר בנאמנות או הוסיף משל עצמו, שינה פה ושם ועשה כמעשה במאי המביא יצירה אל הבשלתה, הוא קיים בפועל את הצוואה הבימתית שמיכה לבינסון הותיר בידיו. המוות, כך נראה, הפך לכוח יצירתי שגבר על המכשלה וההיעדר.

וכמוהו גם השותפים ליצירה - סבטלנה ברגר שעיצבה במה המעידה בעדינות על שפל המדרגה, שיר אלקסלסי שהוסיף אנימציה מחויכת של ילדות תמימה, עדי שמרוני שיצרה אווירה והדגשי תאורה על הבמה ובקהל, ואלדד לידור שהרמזי המוזיקה בברקע, עדינה כל כך, כמו ליוו את את הזיכרון על מיכה לבינסון אל מנוחתו. 


סוס אחד נכנס לבר (צילום: ז'ראר אלון)

וכדברי גרוסמן בתכנייה: ״באופן קצת מוזר, גם כשהיה אתנו, תמיד הייתה תחושה של קצת געגועים אליו, אולי אל היציבות והמוצקות שהבטיח בנוכחותו (מי שהכיר אותו היכרות עמוקה ידע גם את השבירות והחרדה שבו) ואולי אל משהו שהוא הזכיר לנו בכל הליכותיו, בצניעותו, ברצינות שלו - איזו אפשרות של משהו שנעשה נדיר יותר ויותר. ואם בחייו התגעגענו אליו, מה נאמר כעת.״

את הגעגוע הזה ביים דרור קרן בתבונה של מי שבעצמו הופיע בהופעות יחיד ומכיר מקרוב מאוד את התחושה של היחיד הניצב מול הקהל, כדוד מול גולית, מטיל אבני קלע בזו אחר זו, מקווה שיפגעו, ופה ושם הן חוזרות אליו, צולפות בו ושורטות. וקרן כדובלה עושה זאת במלוא הכישרון, באנרגיה שוצפת, וירטואוזיות של היפוכי מצבים בתוך מילה אחת, ובעיקר היחשפות, שכבה ועוד שכבה אל העירום של הילד התם שנעלם עם השנים. כן, ככה. הישג ענק של שחקן שיודע לגלם את מלוא פניו ונפשו של אדם.

לצדו בולטת מתוך הקהל איה גרניט שבא שמהמינימום הנרמז של משחקה בראשית ההצצה שלה אל ההופעה של דובלה, עולה וצומח כפרח יפהפה בכל תמונה שהיא נמצאת בה. ובמיוחד בשותפותה המלאה לרגעי הקסם המכאיב, והיא שחקנית רגישה ומיוחדת כמיטב הגנים שירשה מהוריה, זהרירה חריפאי ושלמה שבא, זכרם לברכה.

מנגד בתפקיד שנגזר כי יצומצם מעבר למה שבספר, יגאל זקס מסיבי וסמכותי בתפקיד החבר לשעבר, השופט בדימוס, שאינו מבין למה נקרא להופעה, אך יוצא ממנה כשהוא מבין דבר אחד שניים שלא למד אולי על כס המשפט. יוסי ירום יעיל כיואב מנהל המרתף הנתנייתי, ושורה ארוכה של שחקנים שהוקלטו והעשירו את פסקול ההצגה כקהל ממורמר בדרך כלל, ובראשם סנדרה שדה ויוסי קאנץ, שגם נשמעו כהוריו של דובלה.

בסיכום, ובמשפט אחד: ״איש אחד נכנס לבר״ בתיאטרון הקאמרי הוא הישג תיאטרוני ובימתי חשוב ומעניין, משעשע ועצוב, בבר החיים שלנו.


סוס אחד נכנס לבר (צילום: ז'ראר אלון)


רכישת כרטיסים