החבל המתוח

אין זה סוד שכל אישה נושאת עמה מלידתה בשורה אופטימית של אימהות. גם אין זה סוד שבחלוף השנים, האופטימיות הזאת נקראת למבחנים הנעים בין עצם ההורות - בכל המצבים וההקשרים הנוגעים בדבר - לבין הקשרים הנובעים ממנה ביחס לילדים, בנות או בנים, תנאים שונים של בריאות פיזית או נפשית או שכלית. 

אבל תמיד, מכל כיוון שנתבונן, ישנו גורם אחד - הזמן - שאינו מניח לאיש לשלוט בו, גם אם נדמה שניתן לשחק אתו, או לנהל אתו דו שיח ולבקש כבשיר מאוחר של נעמי שמר ״זמן, היה נא טוב אלי / נהג אתי באורך רוח / ותן לי לשחק איתך / במשיכת החבל / המתוח״.  קל וחומר כאשר המנטרה החוזרת במונודרמה המרגשת ״להוציא את הילדה״ מאת ניר שטראוס היא ״לנצח״ את הזמן, או כל מה שבדרך.

ביוגרפיות, ישירות או עקיפות, של כל מי שנוגע למחזה ולהצגה - כולל הקהל הדרוך והקשוב - הן החומרים האפלים או הזוהרים לדרמה האנושית של שטראוס, שעלתה לראשונה לפני כמה חודשים בתיאטרונו בהפקה של קבוצת ORTO-DA. העלילה המתקיימת בה - במסגרת הרצאה של גיבורת הסיפור - מצליחה לגשר בין שני עברי הזמן - זה שהיה, שלכאורה מוכר לנו, וזה שיהיה, שעל פניו אמור להסתיר מאתנו את מה שיקרה. אבל בין זה לזה יש הווה.


להוציא את הילדה (צילום: מאיה אילטוס)


המוקד האימהי

אם נזכור את מה שלימדו אותנו - בעיקר בשיעורי שפה ודקדוק - ההווה הוא רק רגע חולף שעובר להיות מה שהיה. הוא איננו מתקיים ואיננו מסגרת שאפשר להתייחס אליה ואל תכולתה במושגים כמו זמן, כי הוא למעשה יחידת ״אין זמן״. שטראוס, יחד עם במאית ההצגה שרה פון שוורצה, העמידו את האין-זמן למבחן של כ-60 דקות, שבהן השחקנית עדי גילת חווה את המוקד האימהי של חייה ואת המבחן הנורא שעליה לעבור מעליו.

החוויה שהן יוצרות היא זו של הנאמנות האימהית המוחלטת לצורכי הבת, שצריך להגיע בזמן לקחת אותה מבית הספר. נאמנות שמוצאת עצמה בוגדת ונבגדת, שצריכה להכין את היום שבו אמא לא תחכה לבתה ליד השער. זוהי בגידת הגוף, המחלה הנכפית על האם שגילת מיטיבה במיוחד לגלם במשחק הרגיש שלה. 


להוציא את הילדה (צילום: מאיה אילטוס)

פון שוורצה שבה ומראה בבימוי את תבונת הבמה שלה, המוכרת כשחקנית אך גם כבמאית בהצגות הפרינג׳ והקאמרי שביימה. בניגוד לזמן - את התפקיד ואת ההצגה כולה, בוודאי כאשר גם המחבר הוא שחקן מוערך, היא ידעה שאפשר וצריך לנצח.

סיוע מסיבי למשחק אדם-זמן שביימה היא מצאה אצל שותפי יצירה: אבי שכוי מעצב התפאורה העניינית-מינימליסטית, אורי מורג מעצב התאורה המורכבת מישירות ואפקטים, כולל מוזיקה של שגיא צורף וסאונד של דניאל זעפרני. מורחמד עיצבה את תלבושתה של גילת וטובה ברמן את האביזרים. 

אך בעיקר היה זה הווידאו-ארט המשמעותי של איתמר לוריא, שהבין כי לא מדובר בקישוט, אלא במה שאמור לבטא את הזמן מבלי להיות שעון או מטרונום, ולהיות טבעי לטקסט ולמשחק. וזה עבד מצוין.

לסיכום, ״להוציא את הילדה״ היא חוויה אנושית המכילה מחזה, בימוי ומשחק המרגישים את מרכיביה ומרגשים בביטוים הבימתי. 


להוציא את הילדה (צילום: מאיה אילטוס)