|
|
|
 בצירוף עם הכיסא שניצב במרכז הבמה, מתפתח הדו שיח בין שתי המבצעות שבו דנה זכריה מותחת ומעגלת את גופה, כאנטיתזה לחדות המתכתית של התנועה ״הגברית״ של קורל פרידמן. התוצאה היא מרקם כוריאוגרפי הנראה ברגעים רבים כפוגה מוזיקלית, כקריאה והד העונה לה. וזה יפה ומרתק. עידן כהן שב ומעניק ערב מחול מעשיר ומעורר מחשבות."
|
|
|
|
|
שתי יצירות מחול של עידן כהן מתמודדות עם הזיכרון המחפש אחר אהבה ובית מהעבר
אורפיאו
בין
מיתוס
למציאות
עידן
כהן
הוא מהיוצרים הישראלים שאומצו על ידי זירות המחול הבינלאומיות ועיקר פעילותו שם. עם זאת, ולשבחו ייאמר, הוא אינו שוכח את אוהביו כאן בבית, ומעת לעת הוא מקפיד להגיע ולתת לנו את התחושה שזו הזירה המרכזית שלו. הוא איננו מחניף ביצירותיו, ואפילו מותר לומר שלעתים הוא מקשה ותובע מהקהל התבוננות שונה ברעיונות המוכרים לכאורה שהוא מפתח ביצירותיו.
ערב המחול שהעלה אמש באמפי האינטימי של תיאטרון תמונע כולל שתי יצירות קצרות שבסיכומן נותר בי וגם בקרב הקהל הנלהב געגוע לרצינות שלו וליכולת למצות בתנועה תחושות ומצבים שונים שמשדרים היטב את כוונותיו, ובה בעת מעוררים פליאה חידתית. בשתיהן הוא אינו פותר את החידות, ובשתיהן, גם כשהתנועה ״מילולית״ או ״כמו סיפור״ עדיין הצופה נדרש להשלים אותה בדמיונו או בתבונתו.
״אורפיאו״ מתייחסת כמובן לסיפור המיתולוגי על אמן המוזיקה שכישף את מאזיניו, ושמו הלך למרחוק, עד כי אהובתו אורידיצ׳ה מתה לפתע, והוא הצליח לשחד את הפוריות, אלות הזעם, להתיר לו לרדת לשאול ולחלצה משם. התנאי שהציבו לו, כידוע, הוא שלא יביט בה, לא יפנה מבט לאחור כאשר תבוא בעקבותיו. את המיתוס הזה הפך המלחין כריסטוף וילבנד גלוק לאופרה שהאריות וקטעי המחול שבה הנציחו את הסיפור בתחום המוזיקה, שבו אורפיאו הוא הסמל המובהק.
אורפיאו (צילום: דודי צ'יזיק)
קטעים מהמוזיקה הזאת מלווים את עיקר פרקי המחול של כהן, שהועלו לפני שנה בבכורה במסגרת פסטיבל ״בין שמים לארץ״ בביצוען המרשים והדרמטי של קורל פרידמן ודנה זכריה, שזכתה עבור ביצועה בפרס הראשון במסגרת פרסי הפרינג׳ בבאר שבע 2017. שתי המבצעות, בסרבלים כהים, יוצרות דו שיח תנועתי ייחודי ומותאם היטב לנתוניהן האישיים.
פרידמן גבוהה ויש בתנועות זרועותיה משטר מסוג זה שאנו רואים אצל מיטב המנצחים על תזמורות. התנועות מבטאות את החיפוש אחר המשמעות האצורה בזיכרון ובחיפוש אחר מה שאבד. בעקבות הסולו הפותח שלה, מצטרפת אליה זכריה ממקום מושבה בצד בעלטה. את התאורה עיצבה (בערב כולו) נטע קורן, וביצירה הזאת היא משתתפת פעילה בכוריאוגרפיה.
בצירוף עם הכיסא שניצב במרכז הבמה, מתפתח הדו שיח בין השתיים שבו זכריה מותחת ומעגלת את גופה, כאנטיתזה לחדות המתכתית של התנועה ״הגברית״ של פרידמן. התוצאה היא מרקם כוריאוגרפי הנראה ברגעים רבים כפוגה מוזיקלית, כקריאה והד העונה לה. וזה יפה ומרתק.
אורפיאו (צילום: דודי צ'יזיק)
שוליה נודד אל הקן
היצירה השנייה בערב המחול המשביע הזה הייתה ״שירי שוליה נודד״, הנסמכת אל מחזור השירים הנושא שם זה שכתב גוסטב מאהלר, וליווה את היצירה בהקלטת מופת של דיטריך פישר דיסקאו. המחזור מתאר מסע של שלית הנווד שאיבד את אהובתו לאחר, ומאז הוא נע ונד ומחפש מזור לנפשו. עידן כהן שמע במוזיקה הזאת הד להיסטוריה המשפחתית והאישית שלו, ואספקלריה ל״הגירה ונדודים ביחס להווה בארץ ישראל.״ וגם ביחס לנדודיו כיוצר, כאמור בפיסקה הפותחת.
מה שמתרחש ביצירה, שנולדה בפסטיבל המחול העכשווי ״קונטקסט 2012״ בסינגפור, הוא אכן מסע נפשי כואב. היצירה נוצרה במקור לרקדנית, ולפני ארבע שנים הועלתה כאן בביצועו של הרקדן עומר אסטרחן, שכמו כהן מצא עצמו נודד מכאן, וכמו אורפאו אחרי בחירת לבו אך לא אל השאול אלא אל אוסטרליה הרחוקה. שם גם החל ליצור, ולפני כחודש התארח כאן עם יצירה שלו בערב משותף עם כהן, שלצערי לא ראיתי עקב שהותי בחו״ל.
שוליה נודד (צילום: סלי פתל)
עתה חזרה היצירה לביצועה של רקדנית, נועה שילה המצוינת, ואף עם תוספת עיצוב בימתי ואבזרים שנעדרו מהגרסות הקודמות, ועתה הצליחו להעניק את מלוא המשמעות המיוחדת שכהן ביקש לבטא בה. מזוודה שנפתחת ויש בה דגם בית וחצר, אוסף זרדים וענפי עצים בקדמת הבמה וקן ציפורים גדול שעיצבה נועה אגמון, יוצרים בגלוי גם את הנדודים וגם את הבית הרחוק. בזיכרון או ובפועל.
שילה, בשמלה היפהפייה שעיצבה סוזן פ. דוגן, ומהדהדת את עלי השלכת, מצליחה לבטא את החיבור המיוחד של הזיכרון, הגעגוע והנדודים, בתנועה מעודנת ואלגית שיצר כהן מנבכי לבו ועולמו האישי. כאשר לקראת סיום היא עוטה על פניה את קן הציפורים כמסכה הוא מייצג עבור כהן ״בית זמני, ארעי ושברירי, ומשמעויותיו במדינה הנאבקת על מושג הבית והביטחון הן אישיות כשם שהן פוליטיות".
בסיכום - עידן כהן שב ומעניק ערב מחול מעשיר ומעורר מחשבות. 
שוליה נודד (צילום: סלי פתל)
23/08/2017
:תאריך יצירה
|