|
|
|
 התנועה של המחזה ושל ההצגה היא הנה ושוב, מעלה מטה בסולם הזמנים שהמחזה מכסה. ארבע נשים שאנו פוגשים כילדות בצל אמהות, ושלוש מהן כאמהות לבנותיהן. אם לאם תביע אומר על מותר ואסור, על אכזבות ותקוות. אבל כל אחת מהן, עד הדור הרביעי שבמחזה, מייחלת להשמיע את קולה."
|
|
|
|
|
מערכת היחסים המורכבת אמהות-בנות נבחנת במשחק מרגש של ארבע שחקניות בהבימה מהו הסוד המיוחד של הקשר בין אמהות לבנותיהן? זהו אחד התחומים שיחד עם הטיפול החלקי שהיה לאורך שנות הדרמה העולמית עומד במרכז ההצגה בבימרתף שבתיאטרון הבימה, לפי מחזה אנגלי משנות ה-80 במאה הקודמת מאת שרלוט קיטלי, ובתרגום קולח וחי של דורי פרנס.
וזהו עולם עשיר, כפי שמעידה התכנייה המקיפה ששערך וכתב רמי סמו, הבוחנת את הנושא מכל זווית אפשרית - כולל אלה של המחברת, הבמאית והשחקניות.
קול אישי ואנושי
הקריאה בתכנייה מצביעה עד כמה המחזה ״אמא אמרה שאסור״ שכבר הועלה בתיאטרון באר שבע לפני 25 שנה תחת השם ״אמא לא מרשה״ בתרגום ובימוי של עידו ריקלין, ממשיך להיות בן-זמן הצגתו ונוגע בשורשים כואבים ואוהבים של נשיות בהבשלתה ובראשיתה. סממני הדם שהטביעה מעצבת הבמה שני טור הם אחד הרמזים שלה לחיים ולחיוניות של המחזוריות הדורית הזאת. וכל השאר הם רק מסגרת שבתוכה הן נעות.
אמא אמרה שאסור (צילום: ז'ראר אלון)
התנועה של המחזה ושל ההצגה המצוינת בבימויה של אתי רזניק היא הנה ושוב, מעלה מטה בסולם הזמנים שהמחזה מכסה - כמעט 100 שנים של המאה ה-20 מראשיתה ועד שלהי שנות ה-80. ארבע נשים שאנו פוגשים אותן כילדות בצל אמהות, ושלוש מהן כאמהות לבנותיהן. אם לאם תביע אומר על מותר ואסור, על אכזבות ותקוות. אבל כל אחת מהן, עד הדור הרביעי שבמחזה, מייחלת להשמיע את קולה. מתריסה או מורדת או מחבקת ותומכת - הקול הוא אישי ותמיד אנושי.
התפאורה של שני טור - כיסא, כורסא, נדנדה וחפצים, וטלוויזיה המקרינה את שנות העלילה, התלבושות העונות להן כהד בעיצוב של אביה בש, התאורה המסייעת של מאיר אלון, המוזיקה שברקע מאת רועי ירקוני והתנועה שעיצבה שרון גל - כל אלה מאפשרים לעקוב אחר התנועה הדרמטית, פה ושם עם הצצות קומיות שהחיים אינם נסבלים בלעדיהן, ולהזדהות עם המתחולל, עם הכואב והאוהב.
אמא אמרה שאסור (צילום: ז'ראר אלון)
חיות את התפקידים והעלילה
אך בלי ארבע השחקניות שאתי רזניק קיבלה להצגה הזאת, הכל היה עלול לרדת לטמיון. הן לא רק משחקות תפקידים, הן חיות אותן ואת העלילה. דוריס, שאותה מגלמת טטיאנה קנליס-אולייר במכלול רגישויות עדינות, היא האם והסבתא שבמחזה. במשחקה היא נעה מצוין בין ביטויי קפדנות ואל שמירת סוד, בין אימהות בצל המלחמות למלחמה על הבית שהוא בת, נכדה ונינה.
את בתה מרגרט, שגדלה במנצ׳סטר בימי הבליץ הגרמני, מעצבת מאיה מעוז בגיוון מופתי של רגשות ורגישויות, של תחושות החמצה ובמיוחד של אימהות שאיכשהו איננה מתקבלת כנתינתה. היא בת טובה אך הביטוי לכך מוסתר, כשם שאימהותה המסורה מתקבלת קשה עד שכבר מאוחר מדי. זהו משחק רב עוצמה ומרגש של מעוז, שנובע ממעמקי עצמה, כפי שהיא מעידה בתכנייה.
אמא אמרה שאסור (צילום: ז'ראר אלון)
הדור השלישי מיוצג על ידי נלי תגר בתפקיד ג׳קי, שבשעת המבחן הראשונה לאופציה האימהית בחרה להתמקד דווקא בקריירה האמנותית שלה. תגר, שלושה חודשים אחרי לידת בנה, כפי שהיא מספרת בתכנייה, נקראת לפענח את הנקודה שבה הבת הופכת לאם, והיא עצמה עדיין תלויה באמה. משחקה של תגר כובש בעיצוב כאבו של המחיר שג׳קי משלמת.
הדור הרביעי היא רוזי, שגאיה שליטא-כץ מתמרנת מצוין בעיצוב הילדה בטווח החיבור שבין בת לנינה, מפתחת רגישויות לכל אחת מהשלוש ומתבגרת עמן שלב שלב עד שגם היא נקראת לבחור, כמו דוריס, כמו מרגרט וכמו ג׳קי. היא נוגעת יפה בגנטיקה הנשית, ואפשר להציץ אל העתיד הצופה לה.
״אמא אמרה שלא״ היא הצגה מרתקת על נשים, כאמהות וכבנות, שיכול ללמד משהו מעניין את האגף הגברי שבקהל, ובלי ספק את ההזדהות הנרגשת של הנשים.
אמא אמרה שאסור (צילום: ז'ראר אלון)
10/09/2017
:תאריך יצירה
|