פסטיבלים - לנוע בלי לזוז - דייט בתוך המוזיקה

אמנות הבמה משתלטת על תזמורת המהפכה במסע המשותף אל עולם שמסרב להיכנע

שיתוף פעולה מרהיב

״לנוע בלי לזוז״ הוא סיפורו של דייט מוזיקלי. מצדו האחד ניצבים תזמורת המהפכה ומייסדיה ב-2004, המנצח רועי אופנהיים והמלחין זהר שרון. הם אינם אלמונים לאלה האמונים על מופעיהם עם אמנים בולטים כמו הדג נחש, דודו טסה, עברי לידר והמחזמר הלוהט "בילי שוורץ". מהצד האחר, גנדרנית יותר, הגיעה לדייט השאפתני האופרה הישראלית שלוהטת יותר ויותר במשכנה ומחוצה לו מעכו ועד מצדה, עם רפרטואר נכבד של יצירות בן מאות שנים ומבצעים מכאן ומחו״ל.

והנה שתי הדיוות האלה החליטו בדייט לצאת לדרך משותפת, שהתחנה הראשונה בה (מתוך הארבע המתוכננות) היא המופע ״לנוע בלי לזוז״, המנסה להתחקות אחר המוזיקה. המטרה היא לחדור לתוככי קרביה העמוקים ביותר, להתהדר בצליליה, אך גם לנגוס בגאוותה, לקום עליה להרסה, ומי יודע, אולי לנצח אותה בקרב הנמשך בין מבצעים למאזינים. מה באמתחותיהם של אלה ואלה?

הניסיון לתת תשובה על השאלה וכל המשתמע ממנה הוא זה שמתניע את האירוע החד פעמי שעלה בשבוע שעבר. אינני בטוח שהתשובה מספקת ועונה על כל הציפיות - שהרי אין מוזיקה אחת, גם לא ביצירה הזאת, ואין מאזין אחד - אבל היא נותנת הזדמנות ליוצרים להפגין שיתוף פעולה רב תחומי, מרהיב ורהבתני בדו משמעויותיו.

קטונתי מלשפוט את המרקם התיאורטי והמעשי של המוזיקה שכתב זהר שרון, אך היא נשמעה בניצוחו של רועי אופנהיים - וגם בלעדיו - רבת השראה. יש בה סערה של תזמורת קלאסית, וגם של בת זמננו. היא מתהדרת עם קטעי סולו ליריים מרשימים של יעל שפירא בצ׳לו, של מוזיקה אינטימית בסולו של הגר שחל בחליל וסולו מטריף של איתמר בן יקיר בחצוצרה. הם והתזמורת, עם הסאונד של ולרי גרמניק, היו הבסיס המוצק וההזמנה לדרמה של יצירת אמנות בימתית.

לנוע בלי לזוז (צילום: יח"צ)

אגו נוסק לגבהים

הגורמים שמשתלטים על הבמה לשם כך והופכים את ״הקונצרט״ ממסע של האזנה קשובה לזה של חוויה מועשרת לא פחות הם המחזה והבימוי של עידו ריקלין ורועי אופנהיים. על תפיסתם הדרמטית נוספה הפרשנות הנלווית שמעניקים לה התאורה המצוינת של רונן נג׳ר והווידאו ארט של יואב כהן ואדם בן עמי, אשר ניצלו היטב את החופש שניתן להם - גם אם אולי קצת הגזימו. את התלבושות עיצבה אלונה ויינשטיין.

המחזה כתוב בשפה נסחפת, כלומר הוא נע על פסים של התחכמות עם המנצח והתזמורת באמצעותו של מספר עצמאי, חטטן וספקן, ובעל אגו מופלג שנוסק לגבהים ונכנע למוזיקה. הוא חודר פנימה מהשוליים עם יומרה לתבונה ויוהרת מתבונן, המחפש משהו להיאחז בו כנגד הנשמע. מאזין שרוצה עוד משהו מלבד ההיצע המוגש לו.

הבימוי נותן למספר כלים שלובים, כמעט מאוזנים בחלק הראשון ושם, ולמעשה לכל אורך הערב, התזמורת והמנצח משתפים פעולה. עוצרים בעדו, מסבירים לו, מאזינים, אפילו נרדמים לפקודתו. אבל הם תמיד שם וגם אם לא יודה בכך, הם תמיד בשבילו. זו התנועה הגלויה שלהם.

לנוע בלי לזוז (יוסי צבקר)

מופע רב תחומי אישי

אבל הוא המספר, האדם, הוא היחיד המחפש את הרבים שילכו אתו, בוחן ומתזז את הקהל הצופה בו ואינו מבין כי כל רצונו הוא לייחד את ההאזנה לתנועה המתקיימת במוזיקה. לא זו הנראית, של המנצח ולא זו של הנגנים - שהרי הם כמוהו מחפשים איך להניע אותה ממקומה. לא ולא, הוא רק רוצה שנקשיב, שנבין ושנמצא את הנתיב הנכון אליה. עד אז היא תמשיך ותרד אלינו כגשם נדבות מהשמים.

רן דנקר משתלט על התפקיד והמשימה המורכבת ויוצר בהופעה החד פעמית הזאת מופע רב תחומי אישי, עם זרועות של משחק, שירה, נגינה ותנועה שעוצבה עבורו על ידי מירי לזר. מה שהיה חלקי, מציצני ונקודתי בחלק הראשון הופך אצלו לפרץ מוטרף של אגו טריפ, המשתלט על הכלי הענף שלפניו, מתנגד לכלליו, ושובר את הכלים. הוא עושה זאת תוך שליטה מוחלטת במבע הטקסטואלי, ובווירטואוזיות של לוליין, שבשיאה הגדול, תמונת האגו, הוא נוסק להישגו האישי הגדול ביותר עד הנה ונחשף ביכולות ביטוי שלא היכרנו עד עתה.

לנוע בלי לזוז (צילום: יוסי צבקר)

"החיים הם לא מה שחיית אלא האופן שבו אתה מספר אותם", כתב גבריאל גרסייה מרקס. האומנם? "תנועה בלי לזוז" היא התשובה שמציעים לנו יוצרי המופע הזה, והישג שבסופו של דבר מהלל את המוזיקה שדבר לא יעצור את תנועתה, כי היא הזמן שאינו זז ממקומו בסקאלה של החיים.