שני אישים נפגשים

איש אחד נרדם יום אחד אי-שם ובחלומו ראה מדינה מופלאה שיש בה כל מה שאנו ממשיכים לייחל אליו ולאחל לעצמנו. מתברר שלא אחד אלא השניים. הראשון חלם לפני כמאה ערים ויותר שנים הנחשבות ״ציוניות״ וכתב ספר. זה היה בנימין זאב תיאודור הרצל. עיתונאי, פובליציסט, מחזאי, ונואם בחסד גם על מרפסת וגם על גשר. שוטה או נביא? העתיד של אז יידע להכריע.

החולם האחר הוא אחד בעל תשוקות גלויות לעולם התיאטרון, ונמצא לו הפטרון האידיאלי בדמותם של יבגני אריה, המנהל האמנותי של גשר, ולנה קריינדלין, המנכ״לית. הוא משורר, מתרגם, מספר, רוסופיל, דרמטורג ומחזאי, ובאשר ילך הכל במה לרגליו ולעיניו ולחזיונותיו. הוא הרחיק אל אודיסאוס, חזר ליפו ולתיאטרון, ועכשיו הגיע עד וינה, להעלות ממנה את הרצל. לא אל ההר, שהרי הוא כבר שם, אלא אל הבמה באולם נוגה. זהו רועי חן, בעל ההרפתקה החדשה ״הרצל אמר!״

עלילת המחזה מתוחכמת במידה המאפשרת לחן וליוצרים שלצדו להתבונן בנו מבעד לחלום של הרצל המוגד כהצגת תיאטרון שהוא מביים ומכתיב. יש רק דרך אחת לעצור אותו בהתלהבותו, כשהוא נשלף לפתע מארון הקבורה הווינאי דקות לפני הקדיש שיעביר אותו לרשות שליחי המדינה בת השנה ויאללה לבטן המטוס של אל-על אל ההר שיישא את שמו בירושלים.



הרצל אמר! (צילום: רדי רובינשטיין)


סטירת לחי לעצמנו

אבל ההרצל הזה הוא ממזר (סליחה…), ומבין שמשהו השתבש בדרך מאז פטירתו ב-1904 - שאמנם יש מדינה אבל היא לא זאת שתיאר ב״אלטנוילד״. בגרמנית הפירוש הוא ארץ עתיקה חדשה, ובישראל תרגמו את השם ל״תל-אביב״, מה שגרר טעות גדולה כי הרי החזון או החלום או הסיוט (מנקודת מבט של ימינו) היה בעצם בחיפה. רעיון מבריק הכניס לכאן גרסה חיפאית ל״ירושלים של זהב״. זהב בחיפה? יש במקדש הבהאי, ומה בקשר לאוויר הרים צלול כמים? השפילו מבט, אומר לנו חן-הרצל, שם יש נחל קישון.

הברקות דומות, הנוגעות בישראל שמעולם לא הייתה וככל הנראה גם לא תהיה, שזורות לכל אורך מאה הדקות של ההצגה שבמהלכה יש גם רומן נחמד, ציונות בלי מרכאות ועם הרבה מרכאות, אוויר פסגות של כבשים וזאבים, של שלוש דתות ויותר, של שכנים טובים. אוי, אם אמשיך ברשימת המצאי של החלום ההרצליאני נתחיל לבכות.

הטקסט כולו הופך בהדרגה לסאטירה ולסטירת לחי לעצמנו. אנחנו צוחקים, כמו שאמר ניקולאי גוגול, לעצמנו. בסלחנות פה ושם ביחס לאי אלו בעיות שנוצרו במשך השנים כאן, יהודים-ערבים, ציוניסטים-חרדים, מזרחיים-אשכנזיים, ימניים ושמאליים. והנדל״ן מה? והשחיתות מה? ובכלל - למה לחלום כאלה חלומות שמלעיגות על פרנסתה של מירי רגב? התכנייה שכתב חן עם קטיהששונסקי ואיורים של מרינה סוריס ואירה מרון מזכירה את כל מה שנשכח, נמוג ואיננו.



הרצל אמר! (צילום: רדי רובינשטיין)



גלעד קלטר בשחור

מכל אלה רועי חן, עם ניהולו האמנותי של יבגני אריה, יוצר תיאטרון עם מוזיקה מקסימה של רוני רשף. גדולתה בכך שרשף ידעה להשתמש בחוכמה במוזיקה של זמירות עבריות מאת חנינא קרצ׳בסקי, נעמי שמר וסשה ארגוב (חכו לשיר השכונה). היא הגיעה לשיא מדליק עם גרסה ציונית ל״יש לי חלום״ של ג׳ון לנון, וגם הציצה אל הוואלסים של יוהן שטראוס, כרמן של ז׳ורז׳ ביזה וכמובן ריכרד וגנר, האהוב מכל על הרצל. 

הלהקה כולה, ובה כשצריך גם עובדי הבמה של התיאטרון, בתלבושות יפות של יהודית אהרון, השתלטה מצוין על הבמה הריקה כמעט לחלוטין, למעט מתקן מתנייע למסך וגם כמרפסת. מי שממלא את החלל הרחב הוא מעצב התאורה נדב ברנע, שידע להתחבר אל ההזוי והמציאותי בעלילה. מיכאל וייסברוד הפיק סאונד רך ועדין כקולו של חליל.

והמשחק? נו, מה חשבתם? עם להקה שמבריקים בה אלופי הבמה אורי יניב, אסף פריינטא, הנרי דוד, אלי מנשה וזיו זוהר מאיר, שמי מהם יבייש את הפירמה הכפולה של גשר והרצל? ומה אתם חושבים עושה שם להפליא רות רסיוק, כמוה כמוהם בשני תפקידים כל אחד. ההנאה שלהם ניכרת לעיין וזה עובר מצוין אל הקהל.

והרצל, שאלתם? אה, בהחלט. הרצל למופת בגילומו הנהדר של גלעד קלטר. כן, הג׳ינג׳י שלכבוד ההצגה השחיר שערו, כולל זקנו שצימח לתפארת, לבוש בשחור, ונושא על כתפיו את העול הגדול של התפקיד: להיות נביא, להיות שוטה, לשיר, לחלום ולהזות ולנהל תיאטרון. במיוחד בשבילנו.  קלטר קיבל מתנה נהדרת מרועי חן והוא, כילד, לוקח אותה בכל תג ותג של משחקו. מדויק. מלהיב. ציוני אמיתי. וכמובן גם איש גשר באמנותו.




הרצל אמר! (צילום: ויקטוריה שוב)


בסיכום, אם להשתמש במשחק הילדים שנתן את שמו להצגה, ״הרצל אמר!״ לבוא, להתענג ולעשות חושבים. ואם תרצו אין זו אגדה.  

לרכישת כרטיסים