תלמידי הסטודיו של יורם לוינשטיין מזריקים נעורים לשפע הדמויות המאכלסות את מחזהו הוותיק של חנוך לוין.
בצל האם
אין כמעט ספק כי "קרום" הוא אחד המחזות המוקדמים והשלמים ביותר במחזור הגדול של מחזות לוין. זה מחזה של מירוץ החיים אחר המוות, שבמרכזו ניצב קרום הרוצה להיות, סופר או סתם אדם מאושר, השב אל השכונה שבה גדל, ובה הוא ימשיך להחמיץ את חייו תחת צל השגחתה, מחאתה ומותה של אמו.
בשכונה הזאת הוא ישאיר את טרודה אהובתו לתכטיך הריק, ואת ידידו האחד, תוגתי, ישיא לדופה הצוחקת עד שגם הוא ימות, ואת תשוקתו האחת האמיתית ימצא בדמות כפתור שנשר ממחלצותיה של צוויצי. והכל, ועוד ניסים ונפלאות מעולמם של האנשים המוחמצים, נוכח עיניהם הפעורות – או ליתר דיוק בטנם הבלתי שבעה – של השכנים פליציה ודולצ`ה, שתיקתו הנמשכת של שקיטא, שאיננו משורר, אבל יום אחד יקום וילך לו עם כמה מילים בודדות לפרידה.
המחזה הועלה לראשונה בתיאטרון חיפה ב-1975, ואחר כך, אחרי 25 שנים שב ועלה, בתיאטרון הקאמרי, והיה למעשה הראשון במחזות לוין שהועלו שם אחרי מותו בבימויו הנפלא של מיקי גורביץ` עם תפאורה נהדרת של רות דר וצוות שחקנים משובחים בכל אחד מהתפקידים.
במאי רגיש ורוח נעורים
גם הפעם, בהצגה של תלמידי הסטודיו של יורם לוינשטיין, יש במאי רגיש, אלברט כהן, שבעצמו שיחק אצל לוין תפקידים רבים. כהן הצליח לשמור על פשטותו ויופיו של המחזה, ואת הנגישות הנכונה לדמויות, לדיאלוג, לשפה, ולדימויים הבימתיים של לוין. התוצאה היא שהנעורים שהביאו עמם שתלמידי שנה ג` בסטודיו לא רק העניקו חיים למחזה הוותיק הזה, אלא גם העמיקו את המשמעויות הקיומיות או האנטי-קיומיות הצפונות בו. בעניין זה יש לציין גם את ההדרכה הטקסטואלית הטובה שעשתה אהובה יובל עם השחקנים הצעירים.
אייל אלטויל הוא קרום נאיבי מאוד, שעובר דרך מעניינת במשחקו אל המונולוג הנפלא המסיים שלוין כתב תחת השפעתו הברורה של צ`כוב. הדר רצון מצוינת כטרודה בעלת הישבן הגדול והחזה המרתק, וטל לוי עושה את דופה לדמות טרגי-קומית מטורפת. יונתן מילר יוצק בטמטום של תכטיך אנרגיה תוססת מאוד, נטעי שפיגלמן, במשחק מבריק ובדיקציה מושלמת מעצבת נפלא בשלוש הופעות קצרות את כל מה שאנחנו "אוהבים" במדע הרפואה ודמותם של הרופאים, ונועה קולר היא האם ה"פולניה" שכל כך אוהבים לשנוא.
עומרי סוריה שותק אמנם בתפקיד שקיטא, אבל הוא מצליח לדבר אתה טקסטים לויניים אילמים, כשם שורד פלדמן ודויד גווילי יוצרים את הצמד האולטימטיווי של פליציה ודולצה שיש להם בבית הכל מבמבה ועד טלוויזיה, והם יעדיפו להסתכן באכזבה קולינרית בברית-מילה ולא לראות איך קרום מלווה את אמו למנוחתה האחרונה. צמד מושלם אחרי הם לירז אבני ודודו באוכנר כצוויצי הסקסית וברתולדו האיטלקי החרמן על כל מה שיש לו שד וישבן עגול.
ונותר רק עוד תפקיד אחד, זה שבכל ביצוע של המחזה הזה יהיה אבן הבוחן הגדולה לבמאי ולמי שיגלם אותה – התפקיד של תוגתי. ההיפוכונדר הלויני המוחלט, שכל ימיו מתלבט אם לעשות התעמלות בבוקר (ואז יתעייף להמשך יומו) או בערב (ואז יתעורר ולא יצליח לישון).
בהצגה הזאת יש תוגתי מקורי מאוד שאותו מגלם בווירטואוזיות יעקב דניאל, צעיר שאינו מתחפש למבוגר, ובכך מעניק לדמות ממדים טרגיים הנטועים עמוק מאוד בנבכי הטקסט המוחצן. דניאל מצליח במיוחד לבטא את הנסתר והכואב האמיתי של תוגתי, את הייאוש שבתוך התקווה, את החידלון בתוך שמחת החתונה שלו עם דופה, ולבסוף את תאוות החיים הזוהרת על פניו של הגוסס שמבין מאוחר מדי את טעות חייו.
לא כדאי להחמיץ
עדי כהן כתב להצגה מוזיקה יפהפייה, כולל השיר בבית הקולנוע בסוף חלקה הראשון של ההצגה. פזית גת סגל עיצבה תלבושות מלאות דמיון – הן אלה שהן "עלובות" והן אלה שמייצגות את היפה ומהמאושר (לכאורה, כמובן).
מאיה פלג עיצבה תפאורה נהדרת בפשטות הרעיון שלה – ארבע בימות עגולות שהן המרפסות שפנסים גדולים צומחים מתוכן ועציצים תלויים עליהן, ובתווך נוצר הרחוב שהופך בעצמו לבמה שעליה יועלו התמונות מבית הקפה, מבית הקולנוע, מבית החולים, מאולם החתונות ומאולם התפילה של בית העלמין. וברקע כמין תעתוע קולנועי מסך של עננים שעיצבה מיכאלה ליקה. את כל אלה ממלאת בדמיון רב התאורה העשירה שעיצב להצגה יעקב סליב.
בסיכומו של דבר, טוב שיש לנו הזדמנות להתוודע מחדש למחזות כמו אלה של חנוך לוין, ואת ההזדמנות הזאת לא כדאי להחמיץ.
לפרטים נוספים
09/03/2006
:תאריך יצירה
|