|
|
|
 המוזיקה העדינה של אבי בללי, התאורה הרכה של עדי שמרוני והתלבושות הטבעיות הנכונות לכל דמות שעיצבה הדס אבנרי, יחד עם הבימוי המצוין של מיטלפונקט הם הקרקע הפורייה למשחק משובח של שלישיית השחקנים, שהם כנגני כלי מיתר בטריו מוזיקלי. מתחברים ונפרדים, מתנגשים ומתלטפים, בדיסוננסים, בטרמולו, בלגאטו ובאלגרו סוער ובוער."
|
|
|
|
|
הלל מיטלפונקט מחזיר לבמה מחזה חשוב ומביים הצגה שבועטת חזק במושג הגבריות
ממלחמה
להתבהמות
בית בשלבי הרס ושיפוץ הוא הדימוי המרכזי של הצגת הקאמרי, 15 שנים אחרי שהמחזה ״איסמעיליה״ זיכה את הלל מיטלפונקט ואת תיאטרון בית ליסין בפרס ההצגה של אותה שנה. מה השתנה בין השנים 2002 ו-2017? אולי הדבר המפתיע ביותר שעולה מתוך המחזה המרתק והוא החשיפה הלא מחמיאה, בלשון המעטה, של הגבריות הישראלית, בהצלחותיה, בכישלונותיה, באופייה וכמובן, במנהגיה עם הנשים.
אבל עיצוב הבמה החכם של אלכסנדרה נרדי, חוסך מאתנו את ההתפעמות וההערצה למוטיב ההצלחה של הגבריות הזאת, ומדגיש היטב את מה שמיטלפונקט מעיד עליו - אנחנו תקועים באמצע. בין ההישגים המופלאים של הישראליות שצורפה במלחמות ובדם לבין ההתבהמות שנולדה לנו ככה בלי ששמנו לב, ומאיימת על ההמשך.
עלילת המחזה מפגישה שלושה חברים לשוחה במוצב איסמעיליה של מלחמת יום כיפור, 25 שנים אחרי שבני ה-18 ששרדו ממנה כבר באמצע החיים. אפשר לדמות את השלישייה הזאת כטלית ששניים אוחזים בה: מיקי, הגינקולוג המצליח, והמספר, שכבר בתחילת ההצגה מתוודה על כך שהוא בוגד בחברות עם עמי, המנסה לגבור על הטראומה ההיא, ונסחט על ידי קריץ שמנסה להציל משהו מכבודו הפגוע ומחפש שלווה בחופים רחוקים.
איסמעליה (צילום: ז'ראר אלון)
טריו מוזיקלי
המחזה בנוי כטריו מוזיקלי לכל דבר. בתמונה הראשונה, שהיא מפגש מקרי בין מיקי לקריץ, אנו מקבלים במינוריות קומית את כל הנושאים שמיטלפונקט יפתח בהמשך, ובדיאלוג חד מאוד. התמונה השנייה כבר איננה מקרית אלא מכוונת, לפי בקשתו של עמי המחפש מענה לעינויו בעזרתו של מיקי. זו התמונה הארוכה ביותר וכל כולה דיאלוג מבריק ומלא רגישויות, אפילו אם נדמה שהן נעות סביב סביב.
אבל התמונה השלישית, הצמודה לקודמתה, פורמת את כל החוטים, ובה מתרחשת הפגישה בין השלושה. לא זו שהובטחה בסוף התמונה הראשונה אלא מקרית, לא מתוכננת, ומכיוון שכך היא גם הדרמטית - ובה סוגר מיטלפונקט את הפינות שהותיר חשופות עד אליה. שלושה גברים שכל אחד מהם זקוק לשיפוץ. נפשי, מעשי, קיומי.
איסמעליה (צילום: ז'ראר אלון)
המוזיקה העדינה של אבי בללי, התאורה הרכה של עדי שמרוני והתלבושות הטבעיות הנכונות לכל דמות שעיצבה הדס אבנרי, יחד עם הבימוי המצוין של מיטלפונקט הם הקרקע הפורייה למשחק משובח של שלישיית השחקנים, שהם כנגני כלי מיתר בטריו מוזיקלי. מתחברים ונפרדים, מתנגשים ומתלטפים, בדיסוננסים, בטרמולו, בלגאטו ובאלגרו סוער ובוער.
מיכה סלקטר הוא פקעת רגישויות כעמי, שיצא החבול ביותר מאותה מלחמה ואת הצלקות הוא מפרנס בחייו האזרחיים החבולים לא פחות. המרכיב החזק ביותר במשחקו הוא עיצוב הרצון להתנרמל. אותו רצון קיים גם בדמותו של קריץ השיפוצניק בגילומו הרגיש של אלון דהן, רך ומשעשע בתמונה הראשונה, וסכינאי בתמונה האחרונה.
איסמעליה (צילום: ז'ראר אלון)
שניהם סוגרים מצוין על עמוס תמם המשכנע כמיקי החבר המצליח ביניהם, זה שמאמין בעצמו וביכולותיו, אבל גם זה שבוגד בחבריו. זהו משחקו המרשים ביותר של תמם עד כה, והוא יוצר דמות חזקה, אמינה, שופעת קסם של הצלחה, וגבריות נכונה במראה שהוא מציב לעצמו.
בסיכומה - טוב ש״איסמעיליה״ חזרה לבמה, והשנים שעברו רק שיפצו את המסרים שלה.
19/10/2017
:תאריך יצירה
|