פסטיבלים - פולחן האביב - משורה ישחרר רק המוות

כוח המשיכה של יצירתו הסוערת של סטרווינסקי פועל להפליא בגרסה של יוסי ברג ועודד גרף

איגור סטרווינסקי כתב את ״פולחן האביב״ (בשמו הרוסי ״האביב הקדוש״) בין השנים 1913-1912, אחרי ״ציפור האש״, עבור ה-Ballet Rus של סרגיי דיאגילב, ובן טיפוחיו וצלב ניז׳ינסקי שיצר את כוריאוגרפיית המקור השערורייתית בפריז.

מאז חלפה עברה השערורייה והמוזיקה פלשה לאולמות הקונצרטים, לסרט ״פנטסיה״ של וולט דיסני, ולמאות יצירות בלט ומחול של גדולי הכוריאוגרפים כמרתה גרהאם, מוריס בז'אר, פינה באוש, אנג'לין פרלז‘וקאז' ומיטב הלהקות.

פולחן ישראלי נטו

אצלנו נרשמו לה תמיד הצלחות מיוחדות, כמו זו של עידית הרמן ודמיטרי טולפנוב עבור קליפה והתזמורת הפילהרמונית, או גרסת הסלסה של עמנואל גת, וגרסת הסולו המדהימה של הלל קוגן שנוצרה לפני ארבע שנים לפסטיבל ״גוונים במחול״ שיוחד לציון 100 שנים לבכורה.

עתה חוזר ״פולחן האביב״ אל הבמה שלנו, עם בכורות במסגרת ״תל אביב דאנס״ של סוזן דלל ובהמשך גם בתיאטרון תמונע, כשעל הכוריאוגרפיה מצוין שמם של צמד היוצרים יוסי ברג ועודד גרף, שמאז 2005 מעשירים את הרפרטואר הישראלי והעולמי ברפרטואר עשיר של עבודות שבהן משולבים פיזיות וירטואוזית ושפת תנועה אישית, בימתית מאוד, וחותרת להתבוננות חדשה בנושאים שבהם הם עוסקים.

אלא שהפעם, אולי במובהק כמו שהיה ביצירתו של קוגן, השניים מתבוננים במישרין בפולחניות הישראלית נטו, גם כשהיא יכולה להיראות אוניברסלית. הפולחן שבו הם עוסקים הפעם, בדרמטורגיה טובה של רן בראון, ובייעוץ אמנותי של נאווה צוקרמן, הוא של מכלול הגבריות, כפי שהם מגלמים אותה בעצמם יחד עם שני רקדנים מצוינים - אבשלום לטוכה וטל אדלר אריאלי.

פולחן האביב (צילום: תמר לם)

במה ותאורה כוריאוגרפיים

ארבעת הרקדנים יוצרים על הבמה סדרה של ביטויים ודימויים גבריים, מוכרים ונרחבים יותר מבעבר, שאפשר להכיל אותם תחת המושג ״הרעות״, זו המשמשת אצלנו כהמנון שיש בו התעלות וקינה, ביטוי זמין לתודעה הקולקטיבית של גבורה, ולתחושה האישית של גבריות. זו, שהפזמון החוזר שלה ביצירה הוא חיבוק של הרביעייה, שאיננה פוחדת לתקוף, לאהוב, להתחבר רוחנית, פיזית ומינית.

התנועה מתבססת על חזרה פולחנית של תנועת הזרועות, כשהמוטיב הבולט בה היא דימוי של מכונת ירייה. אם כילדים המחזיקים רובה מעץ, או בנערים המתחפשים לחיילים עם תת מקלעים, כעוזי וכגליל שעליהם גאוותנו, או כחיילים שבתולי הגבריות שלהם נפרצים בחברות שיש בה אוהלים, מסעות, וכמובן השבעות מוטרפות על מצדה או לרגלי הכותל המערבי.

פולחן האביב (צילום: תמר לם)

הכוריאוגרפיה הסוחפת עם רעיונות מפתיעים, החל באיפור מסכות על חלקם העליון של פני הרביעייה, נרקדת בתלבושות אחידות של מכנסיים קצרים וטי-שירט שעיצבה ענבל נמירובסקי, על במה מעוצבת של זוהר שואף ומתקן ״דגלים״ צהובים לבנים שמתפקדים במפתיע, ועם פסקול מעוצב במיוחד של בניה רכס שהלהיט והעשיר את היצירה המקורית.

ובעיקר זו התאורה של נדב ברנע שהופכת את הבמה ליצירה ייחודית מאוד, תאורה שאיננה מהססת להתפשט מכל קישוט צבעוני, ובה בעת מוצאת את הגוונים הייחודיים, סוערים ולוהטים, שמעניקים למכלול התנועות את הפרשנות הנפשית המדויקת ביותר. והיו רגעים שבהם נשמתי נעצרה נוכח ההיגד הכוריאוגרפי של ברנע וחיבורו המושלם להיגד של ברג וגרף.

וצריך להגיד במפורש - ״פולחן האביב״ המרגש הזה של יוסי ברג ועודד גרף הוא הביטוי המובהק והמרגש של פוליטיקת הכוח הישראלית לדורותיה, לבניה ולבנותיה ולהורים השולחים אותם מלחמה אחר מלחמה, אל השוחות ואל השורות, שמהן ישחרר רק המוות.

פולחן האביב (צילום: תמר לם)