לקהל שאינו דובר רוסית שמו של אולג רודובילסקי, מיוצרי תיאטרון zero, קצת פחות מוכר, אבל לצופי ערוץ 9 יהיה קל לזהות את אחד המועמדים לאנשי השנה 2005 של הערוץ. שיחה לרגל העלאת הגרסה העברית של "אישה בחולות" בתיאטרון הערבי-עברי.
תיאטרון רוסי
אולג רודובילסקי הגיע לארץ לפני עשר שנים. את מרינה בלווצב, בת זוגתו לחיים ולמקצוע, הכיר הרבה קודם בטשקנט. הם למדו ועבדו יחד עוד באוזבקיסטן. הוא נסע לישראל, לבדוק את השטח, ומרינה הגיעה אחרי שנה עם הבן שלהם. על הקשיים הבירוקרטיים שבהם נתקלו והניסיונות ההרואיים להתחתן בנישואין אזרחיים, הם מספרים בהצגה "געגועים" שמציגה בתיאטרון הערבי-עברי.
בעשר שנותיהם בארץ הספיקו בני הזוג להשתתף במספר לא מבוטל של פרויקטים – החל ממשחק בתיאטרון העברי הנודד של גדי צדקה ("ילדי הצל", "בעלת הארמון", "איש חסיד היה" ו"גטו" ועוד) ועד להקמת תיאטרון משלהם שבו הופיעו עד לאחרונה ברוסית בלבד.
לפני כשנתיים הם העלו לראשונה את ההצגה "אשה בחולות" על פי מחזהו של היפני קובו אבה. את ההצגה העלו ברוסית. עכשיו כאמור מעלים השניים בתיאטרון הערבי-עברי ביפו גרסה עברית של המחזה. ייחודה של ההצגה נובע לא רק מתכניה ומהישגיה החזותיים היפהפיים, אלא בעיקר בשל צרוף הנסיבות הרב-תרבותי שהוליד אותה.
קפקא היפני
- מה לשחקן רוסי שעובד בארץ ולטקסט של מחזאי יפני , ועוד בתיאטרון הערבי-עברי?
"הרומן שלנו עם התיאטרון הערבי-עברי התחיל כשמרינה נכנסה לשתי עונות להצגה `הערב שוב רוקדים`, שבסופן פנה אלינו יגאל עזרתי. יגאל בדיוק התחיל לרקום את ההצגה החדשה שלו `געגועים` והוא אסף סיפורים.
"במקביל - במרינה ובי התעורר לפני שלוש שנים הצורך ליצור מבלי שיכתיבו לנו מה. מבלי לחשוב על מסר או על שוק וכו`, אז החלטנו שאנחנו תיאטרון ונהיינו תיאטרון. נעשינו חופשיים, עד כמה שאמן יכול להיות חופשי בעולם המודרני. אני חושב שהחופש היה בעיקר לא לחשוב על קהל יעד ספציפי. הפתיחות של התיאטרון הערבי-עברי איננה רק בגדר הצהרה, אני לא יודע אם תיאטרון אחר היה מקבל את ההצגה שלנו".
- ואיך הגעתם דווקא ל"אישה בחולות"?
"בתור תיאטרון צעיר חיפשנו משהו שישקף את הייחוד שלנו בשביל יריית הפתיחה. האתגר דחף אותנו להוכיח שאנחנו יכולים להתחיל עם קובו אבה שאני מכיר היטב ומאוד אוהב".
- למה להתחיל דווקא ברוסית?
"זה הבית וידענו שיש כאן קהל שמכיר את הספר. הרי המחזאי היה קודם כל קומוניסט ולכן גם ליוצר המערבי הראשון שחדר את החומה התרבותית ברוסיה. כמעט כל הרומנים הגדולים שלו תורגמו לרוסית. הקורא הרוסי מכיר אותו היטב, הוא נחשב לקפקא היפני. והנה ההצגה זכתה לחשיפה גדולה ואפילו הופענו בתיאטרון בו גדלנו בטשקנט".
- חיכיתם הרבה זמן - ההצגה רצה כשנתיים ברוסית, הופיעה בהרבה פסטיבלים ורק כעת הגיע התרגום לעברית, מה היה הטריגר?
"הרגשנו שאנחנו מוכנים".
" יש מי שמוציאים את כספם על ספת עור ומי שעושים מה שהם רוצים"
- נדמה שהתיאטרון שלכם הוא קצת סוג של קומונה – הבמאי/שחקן/מעצב נשוי לשחקנית והמתרגם רועי חן נשוי למעצבת התלבושות פולינה אדמוב
"כן. חוץ מתרגום, תלבושות ומוזיקה עשינו הכל לבד ולכן ההצגה היא כמו ילד שני שלנו. אני המצאתי את התפאורה וגם בניתי אותה, ובגרסה הרוסית גם עיצבתי את התאורה וגם הפקתי את ההצגה. לא סתם הפקתי אלא השקעתי בה מכספי. כלומר מכספנו. לדידי העולם מתחלק בין אנשים שמוציאים את כספם על ספת עור לבין כאלה שעושים מה שהם רוצים. אני הרווחתי מעבודות אחרות והשקעתי בנשמה.
"אם אתה לא שואף להגיע למקום שלך ונותן שיסובבו אותך כל הזמן, אז בשביל מה ? תמיד מרוויחים משהו. הנה את רועי פגשתי לפני ארבע שנים בהצגת יחיד שבה שיחקתי באוניברסיטה במסגרת תרגיל גמר של אחד הסטודנטים. כעת הוא היה האדם הראשון עליו חשבנו ואל פאולינה באמת הגענו דרכו".
רק לא תיאטרון תיעודי
- מה היה הקונספט מאחורי הבחירות החזותיות?
"נתחיל בזה שהיה לי חשוב לעשות הצגה תיאטרלית, אך אנושית ומרגשת. השאיפה האסתטית שלי בתור יוצר היא לחבר צורה ותוכן. בדיאלוג בין אלו טמון הבסיס לאמנות. כיוצר אני מחפש אחר אותה הרמוניה, מצב שבו האחד משקף את השני עד שהצופה לא יודע מה זה הצורה ומה זה התוכן. רק לא תיאטרון תיעודי. אריק בנטלי מדבר על זה שאדם לא הולך לתיאטרון לראות את מה שהוא רואה בחיים הרגילים, אלא לחוות דברים שאין באפשרותו לחוות וזו טעות מאד גדולה לחשוב שהקהל רוצה לראות את עצמו על הבמה. חשיבה שכזו ממיתה את התיאטרון והופכת אותו לעיתון יקר.
"לא שמנו לנו למטרה את הפולקלור היפני, אבל דברים צומחים ומתפתחים והגיעו לאן שהגיעו באופן טבעי מאוד. יצאתי מהחומר, ואז תחושה פנימית התחילה להדהד בגוף. משהו מאוד פיזי ולא שכלי הפעיל את הגרעין הויזואלי. מאוד חשובה לי הטקסטורה אבל גם חיפשתי משהו מציאותי, כלומר שיתחבר עם העובדה שאנחנו הולכים להופיע בחללים שונים ובתנאים שונים, והנשימה של הבדים הבמבוק התחברה היטב".
- ברומן המקורי מעבר לזוג הגיבורים יש את אנשי הכפר ואתה בחרת להוציא את כל שאר הדמויות. מה הייתה החשיבה מאחורי העיבוד ?
"העזתי לעבד את הטקסט הארוך ל-14 עמודים כי הסיפור המרכזי בעיני הוא יחסי הגבר והאישה ולא כל הפילוסופיה שמסביב. לפילוסופיה עצמה לא נזקקתי פיזית, היא מרחפת מעל כל חלקה טובה. הביקורת החברתית היא תוצר נלווה של הדרמה ולי חשוב יותר העולם שאבה יוצר".
שבעה חודשים במקלט בקריית אונו
- ההצגה רוויה בסמלים כמו החול. אם החול בתרבות היפנית מסמל את הזמן, נדמה שבהצגה נסיתם להדגיש את היותו גם סימן לחיים
"כן, כמו החיים, אם ננסה לעצור אותם, למנוע מהם לנוע, ניקבר חיים. האדם נולד עם שתי תחושות בסיסיות הקשורות לתת מודע קולקטיבי: פחד מהמוות וחיפוש אחר משמעות. כותבים גדולים כמו סארטר וקאמי הכריזו שאין משמעות ואחת המחשבות שהובילו אותי הייתה לשים דגש על זה שהחיים שלנו מורכבים מהרבה דברים קטנים, יומיומיים. כמו למשל גרגר חול, ואולי זו המשמעות האמיתית – הכאן ועכשיו, אותה עבודה בלתי פוסקת".
- לא קל לביים ובטח לא את עצמך ואת אשתך, ואני מניחה שעל אחת כמה וכמה כשאין באמתחתך רקע בבימוי. איך זה לעבוד עם אשתך בצורה כל כך הרמטית? האם היו אנשים שעירבתם תוך כדי תהליך היצירה?
"תראי, שמחתי על התחושה שלי ועל המקצועיות של שנינו. ולא, לא היינו זקוקים לאף אחד. הסתגרנו לנו במקלט בקריית אונו ועבדנו כשבעה חודשים, עד שהבנו שיוצא משהו. עד החזרה הגנרלית כמעט אף אחד לא ראה את ההצגה. ויום אחד שכרתי אולם בבית ציוני אמריקה, הזמנתי אנשים ובן רגע הצגה נולדה".
אוהדים שרופים של סטניסלבסקי
- סגנון המשחק שלכם שונה מהמשחק בתיאטרון הישראלי וניכר כי הוא נשען על מסורת רוסית קלאסית.
"אנחנו אוהדים שרופים של סטניסלבסקי. אנחנו מאמינים בשיטה וצר לנו שלא ממש מלמדים אותה בארץ. סטניסלבסקי שאל את עצמו איך לשחק טוב כל ערב מחדש, ושאלה זו הייתה לתחילתו של תהליך. אבל הוא, להבדיל מאחרים, פיתח חוקים אובייקטיבים שבעזרת תרגילים מסוימים מאמנים את המערכת הפסיכופיזית של השחקן. כך שחקן משכלל את עצמו להיות שחקן מקצועי".
- אז למה לא תפתחו מקום משלכם?
"אנחנו חושבים לפתוח מרכז תיאטרון רב-תרבותי בקריית אונו. תיאטרון באופי חינוכי. במובן של חינוך לתיאטרון. אין בארץ חינוך לתיאטרון ולקהל אין מושג שיש לו גם תפקיד בחוזה הזה. תהליך אמנותי שמתקיים כאן ועכשיו דורש שיתוף של שני הצדדים ורמת המוצר תלויה בשני המשתתפים גם בשחקן וגם בצופה. אנחנו שואפים ליצור מופעים שמטרתם להבהיר לילדים מה זה תיאטרון".
- ומה עוד בקנה?
"אנחנו מתלבטים אם לתרגם לעברית גם את שתי ההצגות האחרות של התיאטרון שלנו ומלבד זה אני כבר עובד על עיבוד לאחד הרומנים של נבוקוב. ככה זה - מעבדים".
"אשה בחולות" תועלה ב- 28 וב- 30 במרץ ב- 20:30 בתיאטרון הערבי-עברי ביפו, לפרטים נוספים.
14/03/2006
:תאריך יצירה
|