הצגת היחיד של שלמה וישינסקי היא מפגש אינטימי אישי עם שחקן בעל יכולת מרשימה לעצב דמות בימתית מלאה, במשחק מוצנע ועדין.
שפה וישינסקית
מתוך החשכה,או ליתר דיוק - הפסקת החשמל הבימתית המתרחשת מיד בתחילת ההצגה, בוקע קולו של שלמה וישינסקי. מבולבל – נבוך - נרגש. דקה ארוכה נמשכת התהייה שמא זאת באמת תקלה טכנית, שהרי יש גם ניצוץ של בהלה בקול השקט. אבל זו כמובן רק תחבולה בימתית, מוצלחת, שמכניסה במכה אחת את הצופים המצטופפים באולם הקטן של קפה-תיאטרון בקאמרי לתוך עולמו הפרטי-בדיוני של השחקן שלמה וישינסקי, שבמהלך השעה הבאה יגלם את דמותו שלו, של שלמה וישינסקי, כפי שהיא נראית לו מבעד למראה שקוראים לה מונודרמה. או מונוקומדיה. או פשוט תיאטרון נטו במיטבו.
לווישינסקי יש חברים טובים. אחד מהם הוא דני רווה. אינני יודע מתי הם נפגשו בפעם הראשונה, אבל אני יודע שהם היו יחד בלהקה צבאית. גם אני הייתי שם לפרק זמן קצרצר, ואת רווה היכרתי מילדותנו, בבית הספר ובשכונת הבימה. ההומור שלו היה חד. כמעט מטורף. פעם הוא היה מלך על בימות הבידור. שמחתי לדעת שידידותו הנמשכת עם וישינסקי החזירה אותו לבמה, ככותב ההצגה.
רווה מקשיב לפני שהוא כותב. הוא איננו ממציא שום דבר. הוא מביט אל החיים, והוא מתרגם אותם לשפה בימתית, קלה בדרך כלל, מובנת תמיד. במחזה החדש ליחיד הוא גם משיג הישג נדיר בפני עצמו כשהטקסט שלו כתוב בדיוק כפי שמיתרי קולו של וישינסקי היו אומרים אותו. שפה וישינסקית אמיתית. אין אף מילה שאיננה במקומה.
וזה באמת לא קל, כי המונוקומדיה הזאת היא כהגדרתה "ביוגרפיה אמיתית בדיונית הנשענת על בדותות בדוקות." היא מספרת על גבר בשנות החמישים לחייו שמנהל חשבון נפש עם גרושתו, עם חייו, עם עורך הדין ועוד, אך בעיקר עם עצמו וחלקו שלו בכישלון הנישואין. וכל זאת במהלך הכנות למפגש רומנטי לבת זוג האמורה להגיע אל דירתו המבולגנת. השעה שתעבור עד לצלצול המיוחל בדלת תהיה מלאה במהלכים קונקרטיים, החל מאפיית עוגת שוקולד – תוך גילוי נאות של המתכון – דרך סידור השולחן, סילוק חפצים מיותרים, ועוד מהלכים שכל כולם נראים כ"ריפוי בעיסוק".
דיאלוג חי עם הקהל
וישינסקי נע בעת ובעונה אחת, בטבעיות ובחופשיות רבה, בתוך המצב הסטנד-אפיסטי, המנהל דיאלוג חי מאוד עם הקהל ותגובותיו, ובתוך המצב המשחקי. לא מעט בזכות חבר אחר שלו, שמואל וילוז`ני שביים את ההצגה ביד רגישה מאוד, תוך הקפדה מדוקדקת על תחושת האימפרוביזציה והאמת, מבלי לוותר לרגע על הבדיון שבסיפור.
ממש כמו התפאורה המופלאה שעיצבה ולריה גלוזמן. כמות החפצים שהביאה לבמה הקטנה מדהימה, ולמרות שמרביתם אינם בשימוש, נוכחותם יוצרת אמירה בימתית מלאה, ומסגרת מדויקת לווישינסקי בתלבושת התואמת שעיצבה הדס אבנרי. שמוליק אטמזגי עיצב תאורה שמאזנת היטב את התחושה הביתית-בימתית של ההצגה, והעריכה המוזיקלית המצוינת של עדי מדנס משלימה את ההרגשה שווישינסקי-רווה-ווילוז`ני פשוט הביאו אותנו הביתה.
ואם תגידו שאני חבר של וישינסקי ואני משוחד, לא ממש תטעו. משחק כזה כמו שהוא מגיש בהצגה הזאת – וגם ב"החולה ההודי" - הוא שוחד אמיתי לכל מבקר תיאטרון.
לפרטים נוספים
14/03/2006
:תאריך יצירה
|