אהובת הקהל והקופה

השיקול המסחרי שניצב מאחורי ההחלטה של הבימה ברור לעין. אפשר לתקוף, אם רוצים, אבל באותה הזדמנות גם מותר לצחוק. וחובה להודות כי "פילומנה" של המחזאי האיטלקי אדוארדו דה פיליפו איננו מחזה מסחרי, למרות שהצגותיו הן מכרה זהב עם תפקידים ששחקנים אוהבים להשתעשע בהם ולשעשע עמם את הקהל. 

המחזה הועלה בארץ לראשונה ב-1960 בתיאטרון אוהל, תחת השם ״הידועה בציבור״, עם עדנה פלידל, מאיר מרגלית, בצלאל לונדון וחיה שרון.  ב-1969 כ״פילומנה״ בקאמרי, וכיכבו בו רחל מרכוס, אברהם בן יוסף, ניסן יתיר ומרים ברנשטין כהן. תריסר שנים חלפו ובהבימה שבו אליו בבימויו של מיכאל גורביץ׳ עם ליא קניג, נסים עזיקרי, מישה נתן ועדה טל, ושוב עברו תריסר שנים והמחזה נחת בבית ליסין בבימויו של איציק ויינגרטן על כתפיהם של יונה אליאן, ששון גבאי, הוגו ירדן ודבורה קידר שהפכו את ההצגה ללהיט גדול של בית ליסין הקטן.

עוד תריסר שנים עברו וצמד הכוכבים של בית ליסין חוזר לשם, מבוגר יותר, אל הלהיט שלהם, בבימוי חדש של רוני פינקוביץ׳, עם תפאורה חדשה, על במה גדולה עם אברהם סלקטר וזהרירה חריפאי שגנבה את ההצגה בשובבות רבה. והנה שוב תריסר שנים עוברות והבימה עושה מחווה לעבר ומעלה את המחזה עם רוני פינקוביץ׳ כבמאי וגם כמתרגם וצוות שחקנים חדש, שיצוין בהמשך.


פילומנה, צילום: ז'ראר אלון


ובעצם למה שלא יחזרו אל פילומנה? הרי המחזה הזה של דה פיליפו הנפוליטני שומר על הניחוח המוכר של פיצה טעימה ופריכה. העלילה מתארת את סיפורה של מי שנלקחה מבית הזונות ואחרי 25 שנים מרימה ראש, מהתלת בגבר שלה, דון דומניקו העשיר, והרומן שלו עם צעירה מאלץ אותה להפר את כלליה שלה. היא יוצאת לקרב האחרון על אושרה שכל כולו אבטחת עתידם וכבודם של ילדיה שכל חייה תמכה בקיומם בעילום שם, וזאת ההזדמנות להעניק להם שם ומשפחה.

ומי לא יזיל דמעה – ובמקרים רבים גם של צחוק – בקומדיה ששיאיה רומנטיים מלודרמטיים ואנושיים למהדרין? אפילו אותה פילומנה עושה זאת אחרי שנים שלא ראו דמעה על לחיה. היא אישה גאה שאינה מתביישת בעברה, ומתגאה דווקא בכך ששימרה בתוכה את נכס האימהות, גם אם בסתר.



פילומנה, צילום: ז'ראר אלון

אין סיכוי להפוגה

הבמאי רוני פינקוביץ' קיבל במה גדולה, תפאורה חדשה ויפה של אלכסנדרה נרדי, תלבושות ססגוניות של אורן דר, תאורה בהירה של מאיר אלון, מוזיקה א-לה-נאפולי של רן בגנו ותנועה שעיצבה שרון גל. יחד אתם סחט המחזה כל זווית אפשרית של דרמה, מלודרמה, קומדיה ופארסה, עם עוד כמה גיוונים בדרך אל הסוף הטוב שטוף הדמעות. 

פינקוביץ׳ עשה זאת הפעם עם מנה רצינית של התבוננות באנושי. מי שנענו לו בגדול הם הכוכבים החדשים, ובראשם הצמד-חמד לימור גולדשטיין כפילומנה ונתן דטנר כדון דומניקו. שניהם נושאים עמם מלאי של תפקידים קומיים בסיטואציות שבהן גברים ונשים נמדדים לאורך, לרוחב ולעומק - הרבה לפני ש#גם-אני הפך לסרגל על פיו יימדדו אדם וחווה של ימינו. ואל תבקשו קצת מנוחה כי כתמיד במקרה של ״פילומנה״, אין סיכוי להפוגה. 

פילומנה, צילום: ז'ראר אלון


אבל בה בעת שניהם גם בעלי ניסיון חשוב בתפקידים דרמטיים - ואת זה הם מיטיבים להביא לבמה במהלכים שנראים קומיים לא פחות מאלה שהם דרמטיים בגלוי. גולדשטיין מופתית בעיצוב הגאווה של אישה שמגיעה למסקנה כי "עכשיו הזמן" והכל כשר לממש זאת. נתן דטנר במשחק מושלם - וגם בזמרה איטלקית נפלאה - כגבר-גבר שנלכד ברשת, מפרפר (וגם מתפרפר) כדי להשתחרר מכבלים, ונפלא כשהוא נתפס עם שלושה אזיקונים. 

רבקה גור כאשת סודה, מפוקפקת לא פחות, ורוברט הניג כאיש סודו מוסיפים מנה קומית עדינה ומדויקת למרקחת. דב רייזר מצטרף לחגיגה בהברקות כשף איטלקי וכעורך דין, הגר טישמן מצוינת כמאהבת הצעירה, ושלושת הבנים - ניר זליחובסקי, שפי מרציאנו ודניאל סבג נותנים קול, חן ואהבה לטקס הכנסתם בברית ההורות של דון דומניקו, ואחרונה שיפי אלוני כמשרתת שגונבת הצגה בריצות מקורטעות הנה והנה כאילו באמת קשה לה עד שמתברר שגם לה יש שם אוצר פרטי.


פילומנה, צילום: ז'ראר אלון

וכמו בכל השנים קודמות, גם הפעם הקהל יודע למחות דמעה של רגש וגם של צחוק, שכנראה ירומם את מצב רוחו השפוף של הגירעון בקופה. ובעצם, למה לא?

לרכישת כרטיסים