החלטה נועזת

הרומן ״אבות ובנים״ מאת הסופר הרוסי איוון טורגנייב ומאז פרסומו ב-1862 נחשב לאחד ממבשרי מושג ה״ניהיליזם״ בזכות ההשתקפות המעמיקה שיש בו לנפש האדם, לפסימיות, אפילו לדיכאון העצמי תחום האידיאולוגיה. הרומן שמיטיב לחדור ללב גיבוריו, למחשבותיהם ולעולם המושגים של אותם ימים מתאר בהרחבה את המהפכנות שהחלה לנשב ברוסיה ובכתבי סופריה הגדולים.

ההחלטה להביא את הרומן הזה אל הבמה היא אחת הנועזות והמסקרנות ביותר במרחב העיבודים של יצירות ספרות לתיאטרון, ומהווה מבחן קשה ליכולות של המעבדים, הדרמטורגים, והבמאים. מבחינה זו מותר לומר כי העיבוד של יחזקאל לזרוב העולה עתה בתיאטרון גשר לפי התרגום הנפלא של נילי מירסקי (הספריה החדשה, 1994) הוא הישג חשוב כשלעצמו בכך שהוא מצליח למצות היטב את מרכיבי הרומן העיקריים, והציב על הבמה דמויות טורגנייביות מלאות.

במרכז הרומן וההצגה ניצב דוקטורנט צעיר, יבגני בזארוב, הנחשב לניהיליסט הראשון בספרות הרוסית. הוא עוסק בחקר האנטומיה של צפרדעים כאמצעי להבין את החוקיות של האברים הפנימיים בגופנו. אבל הוא גם מייצג בדעותיו, בדרכי האין-תקשורת שהוא נוקט, את ההתנגשות הבין דורית, את הבוז לערכים של העבר, ועודנו נושא לוויכוחים אם הוא מהפכן מרגש או צר אופקים נלעג. ובעיקר נפלא עיצובו ברומן המוליך אותו אל השבר הרגשי - אל האהבה העצובה שלו, שלא הבין אותה במועדה.

העלילה מתארת מסע-ביקור של בזארוב אצל משפחתו של עמיתו ארקדי קירסאנוב. שם הוא פוגש את האב חם הלב שהתאלמן ומהר מאוד התחתן עם אישה צעירה, ושם הוא מתנגח עם הדוד פאוול המייצג את הרוח הרוסית המסורתית. ומשם הוא יוצא לבקר את הוריו, ובדרך מגיע אל אלמנה צעירה, אנה סרגייבנה, שבדרכה המיוחדת מצליחה לסדוק את המעטפת שלו. 




אבות ובנים, צילום: אייל לנדסמן


כל הבמה כחולה

יחזקאל לזרוב, שכבעבר הוא המעבד, הבמאי ומעצב הבמה, שאותה תכנן והפיק זוהר שואף, בחר להעלות את ההצגה בשיטת הבלו סקרין, אותה טכניקה ישנה נושנה המאפשרת להדביק פעולה המתרחשת באולפן, לפני מסך כחול, על גבי תמונה או התרחשות שבדרך כלל אין דרך אחרת לחבר ביניהן. השיטה מוכרת בקולנוע ובטלוויזיה, וכיום היא בשיאה בעזרת המערכת הדיגיטלית הממוחשבת.

להחלטה הזאת יש שתי תוצאות מנוגדות. הראשונה והנפלאה היא צביעת הבמה כולה בכחול. התוצאה היא מרחב עמוק לדמיון של הקהל המתהווה בהילוכים ובמצבים קצובים מאוד, שיוצרים עולם חזותי נדיר המחוזק בתאורה המדהימה של נדב ברנע, בתלבושות המדויקות של אלין לזרוב, והמוזיקה הנלווית והסאונד הנקי של מיכאל וייסברוד. 

בתוך חלל הבמה הזה ביים לזרוב הצגה שהיא בלוז קצבי לאנסמבל שחקנים ושחקניות שלכל אחת ואחד בו יש תרומה מיוחדת להעמקת החזות האסתטית ולהבנתה. אלון פרידמן כארקדי מעצב דמות כמעט נאיבית, אולי אפילו מאוהב בבזארוב, מגונן עליו, ומנסה להבין ולפענח את חידתו.

ישראל דמידוב מרגש בלבביות התמימה כאביו של ארקדי, טלי אובדדצ׳י האימהית כאשתו הצעירה, בוריס אחאנוב ופירה קנטור כהוריו הכואבים ואוהבים של בזארוב, רוני עינב העדינה כקטיה שארקדי מאוהב בה ובזארוב נכשל בנסיון לפתות אותה. 

הלל קפון כפיוטר המשרת הצעיר חוטב עצים כבמכות גורל, ויבגני טרלצקי כמשרת הזקן שכל משפט שלו מתחיל ב"לא". וביניהם, ליליאן רות בתפקיד הדודה גונבת את ההצגה בעיצוב המבוכה העוברת הלוך ושוב בין מציאות שפויה לטירוף מערכות.




אבות ובנים, צילום: אייל לנדסמן



אתגר אמנותי

אך בעיקר אלה הם שלושת ה״גיבורים״ שסביב להם נעה העלילה. במרכז ניצב מיקי לאון בהישג משחק עוצמתי כבזארוב. הוא חי את הניהיליזם שלו בכל ביטוי של נוכחותו, בתנועתו וביציבת הגוף, במבע פניו, בשתיקות הכבדות ובחיתוך המיוחד של דיבורו. 

את ההנגדה המאירה אותו כניהיליסט מביא לבמה משחקו הטבעי והגדול של דורון תבורי כדוד פאוול. הוא, אפשר לומר, מעצב מופתי של ״רוסיה הגדולה״, ואת ערכי הדורות שלה עד אז, ואולי אפילו כאלה שחזרו לשלוט בה לאחר אשליית ברה"מ. 



אבות ובנים, צילום: אייל לנדסמן



נטע שפיגלמן משלימה את המשולש הרעיוני של המחזה במשחק מעובד ומדויק מאוד כאנה סרגייבנה. היא מהפנטת בהילוכה, במצלול הנקי והמדויק של דיבורה, באצילות - אולי כמייצגת מעמד שלם - וגם בביטוי המעודן כל כך של כאב וצורך באהבה.

את ההישג הזה של המשחק מערפלת, חרף הכוונות הטובות, התוצאה האחרת של ההחלטה להשתמש בטכניקת הבלו סקרין. למרות קטע אחד או שניים, ולמרות הבלטת הממד של האנטומיה כהארה של מהלכי העלילה, נוצרה תחושה שקטעי הווידאו, שלזרוב ביים ועוצבו על ידי רן סלוין, תוכננו והופעלו על ידי סטינסלב לבאור, מסרבלים ומפנים את תשומת הלב אליהם במקום אל הנאמר או מתרחש. 




אבות ובנים, צילום: אייל לנדסמן



ועם זאת, ובעיקר, מדובר באחד הניסיונות החשובים והמעניינים ביותר כיום בתיאטרון, ולזכותו של יחזקאל לזרוב ייאמר כי האתגר האמנותי שהוא מציב לעצמו בהצגה הזאת ממשיך הישגים קודמים שלו בגשר, ״אליס״ ובעיקר ״נופל מחוץ לזמן״, שבהם מצא את הפתרונות החזותיים התומכים. 

לרכישת כרטיסים