|
|
|
 הבמאי יאיר שרמן יצר הצגה המתרחשת על ים, אלא שמהר מאוד זה מתקבל כים של דם. הוא גם השכיל ליצור לדמויות הנשים והגברים זהות חיצונית ברורה, אבל בעיקר הוא ידע לשלוף מהצוות הצעיר עוצמות בוגרות שמצליחות להחזיק בצופה, ואני מעיד על עצמי בעיקר, במתח גבוה."
|
|
|
|
|
יאיר שרמן ותלמידי יורם לוינשטיין במסר של אוריפידס וחנוך לוין נגד מלחמות וכיבוש
השלל כאזהרה לעתיד
בתוך במה מוצפת מים מתרחש אחד מניסי התיאטרון בארץ, ואין זה מפליא כאשר זה מתרחש באחד מבתי הספר למשחק, בהם פועמת ההעזה של מנהליהם, של הבמאים ובעיקר של השחקנים הצעירים, בשנה השלישית ללימודיהם. הפעם בסטודיו של יורם לוינשטיין הרחיקו תחת שרביט הבימוי של יאיר שרמן עד למסר האנטי מלחמתי המצמית של חנוך לוין בעקבות אוריפידס היווני.
לוין, כמחזאים אחרים, משחר הדרמה היוונית ועד התאטרון בימינו, ידע ללכת אל המקורות כשצריך ולהשתמש במיתוסים המוקדמים שהונצחו כדי לומר משהו על הימים המאוחרים בני זמנו. וכך ב-1984, בשנה השלישית של מלחמת לבנון השנייה, שנתיים אחרי הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה, לוין העלה בתאטרון הקאמרי את "הנשים האבודות מטרויה" - גרסתו המהודקת והאכזרית לשלושת מחזותיו של אוריפידס "אנדרומכה", "הקובה" ו"הנשים של טרויה".
אוריפידס כתב את מחזותיו לפני 2525 שנים (!) כאשר בני עירו, אתונה, כבשו את האי מילוס, וכאזהרה מפני חזרה על מה שאירע 800 שנים לפני כן. סיפורן של הנשים הטרויאניות מתמקד באירועים המתרחשים בנמל שממנו יילקחו כאלמנותיהם של מצביאי טרויה ההרוסה כשלל מצביאי יוון המנצחת.
הנשים האבודות מטרויה, צילום: רדי רובינשטיין
ברקע מתרחשים מחזות הביזה, ההרס והאונס של חיילי יוון שיכורי הניצחון שהגיעו בתום עשר שנות מצור על עיר הזהב המבוצרת. הם מגיעים מפיו של השליח היודע לבשר על כל זוועה בפנים חתומות. אבל לא לעולם חוסן, גם כאשר אדם רק מבצע פקודות. לוין כאוריפידס דאג לעתיד לבוא והזהיר מפני השלל האנושי, החברתי והפוליטי של מה שנראה כניצחון.
לוין התמקד בנשים, ובעיקר בהקובה, מלכתה האחרונה של טרויה הנאבקת על חיי בנותיה, כלותיה ונכדיה כנגד מועצת חכמי המלחמה של יוון שחילקו ביניהן את השלל הנשי המלכותי, ואף קבעו את עונשה של השבויה שפניה השיטו את אלף ספינותיהם, הלנה.
עוצמות משחק בוגרות
יאיר שרמן בחר להציג את המחזה בתוך במה מופלאה שברק גאון עיצב אותה בפשטותה הישירה כחוף ים מוקף כתלים שחורים הנראים כצוקים מאיימים. מהדהדת אותם התאורה המעולטת שעיצב נדב ברנע בדייקנות של סכין מדממת, ומחלחלת ביניהם המוזיקה הקרה של אלדד לידור עם תוספת של לחנים מקוריים וליווי מוזיקלי של דוד הררי, והדרכה קולית של עודד גדיר.
שרמן יצר הצגה המתרחשת על ים, אלא שמהר מאוד זה מתקבל כים של דם. הוא גם השכיל ליצור לדמויות הנשים והגברים זהות חיצונית ברורה באמצעות התלבושות המודרניות שעיצב ורומזות בגוונים הבהירים ובגזרותיהן לימים רחוקים, גם כאן וגם אי אז. אבל בעיקר הוא ידע לשלוף מהצוות הצעיר עוצמות בוגרות שמצליחות להחזיק בצופה, ואני מעיד על עצמי בעיקר, במתח גבוה.
הנשים האבודות מטרויה, צילום: רדי רובינשטיין
בראש ניצבת מיכל עוזיאל המרתקת בתפקיד הקובה. היא גבוהה, מלכותית, ונעה במיומנות נהדרת בין תקווה לייאוש, בין חרדה לשביב נדיר של תקווה. אבל לכל אורך ההצגה היא משדרת את תובנת הזוועה שעדיין לא תמה עבורה ועבור משפחתה. זהו הישג נכבד לתלמידת משחק באחד התפקידים הקשים ביותר שנכתבו לשחקנית מבוגרת ומנוסה, בחייה ובמשחקה.
היא איננה בודדה בכך, ומצטרפות אליה נועם ערד הרכה כקסנדרה, השלל של אגממנון, המבשרת בביצוע מטריף על הירצחו הצפוי לו בביתו; שירן נחום קורעת לב במשחקה המכאיב כאנדרומכה, אלמנתו של הקטור, ובעיקר במאבקה האבוד על חיי בנם, שאותו מגלמת בשתיקה מצמררת מאי גריאני.
לראות ולהפנים
ליהי קורנובסקי כהלנה ניצבת דוממת כפסל על כן בעומק הבמה, עד לתמונת הסיום הגדולה, שבה היא נשלפת כדי להירצח ונחלצת מגורלה במשחק מצוין המאשר את המיתוס על השקת אלף ספינות המלחמה. לידור אדרי ושיר פופוביץ׳ כשתי שבויות נוספות משלימות את קבוצת הנשים במשחקן האנושי.
בראש עדר הגברים ניצב דור הררי המעצב ברגישות ובעדינות מושלמות את השליח טלתיביוס, השב ומתנצל על כל בשורת-איוב שלו כי נולד לעשות את המוטל עליו. הוא מגיע לשיא משחקו, שבו נפרצת חזותו האדישה, ונרגש ומזועזע הוא מתאר את האונס והרצח של פוליקסנה, בתה הצעירה של הקובה, על קברו של אכילס, בידי חיילי יוון שטרפו את כל רמ״ח אבריה.
הישג משחק מיוחד רושם תומר מחלוף כמנלאוס, הבא להרוג את הלנה, אך שב ונופל ברשתה, כשהוא נע ונד בין הרצון לנקום לבין חולשתו. פיני גואטה מרשים כאגממנון בתמונת המפגש שלו עם קסנדרה, ואיתמר אליהו מצוין כאודיסיאוס אטום לב לתחנוני הקובה. דורון ברוקמן הגיש היטב את הפרולוג ואת האפילוג. רן יעקביאן, אופיר מרטין, יונתן קוגלר וקובי פרי היו החיילים, נושאי החניתות.
הנשים האבודות מטרויה, צילום: רדי רובינשטיין
בסיכומו של דבר הצגתם של יאיר שרמן ותלמידי יורם לוינשטיין יוצאת במסר המשותף לאוריפידס וחנוך לוין נגד מלחמות וזוועות הכיבוש. לראות ולהפנים.
17/12/2017
:תאריך יצירה
|