|
|
|
 רועי שגב ביים בתנופה את ההצגה ב'הבימרתף', עם תפאורה מצוינת של נאווה שטר המשתמשת במתקני ספינינג כאמצעי לשינוי מיקומים, המאפשרים גם לבמאי וגם לשחקנים לגוון את המערך הרגשי והדרמטי. 'ספינינג' היא הצגה שצריכה להמשיך את המירוץ ברפרטואר השוטף."
|
|
|
|
|
התקווה לריבוי מחזאות ישראלית מקורית וצעירה מתעוררת במפעל השנתי של הבימה
בזכות המחזאים
תמונת הדרמה הישראלית הוותיקה מוכרת היטב, ומשובצת מחזות של נסים אלוני, חנוך לוין, יוסף בר יוסף, יהושע סובול, הלל מיטלפונקט, סביון ליברכט, גורן אגמון, ענת גוב ועדנה מזי״א - אם לנקוב בכמה מהשמות המובילים שזוכים לחידוש והתחדשות ושהדיחו מהבמות מחזות של מש השמיר, חנוך ברטוב, חיים הזז, יגאל מוסנזון ואהרון מגד.
זהו תהליך מוכר במסדרונות הדרמה של כל מדינה בעלת עומק תרבותי, מרחב מחיה נוח, ופתיחות לחידושים ונועזות. אצלנו זה קצת קשה יותר. תחום הדרמה הישראלית צעיר כמדינה, וניתן בהחלט להעריך במיוחד את המתחולל בפרינג׳, שבו ההעזה והפנים החדשות שולטים, ואפילו מגדילים את הפער בינם לבין הממוסד ומכובד.
בעבר הלא רחוק נעשו בתיאטרונים הממוסדים נסיונות מעניינים למצוא קולות חדשים. בית ליסין עשה זאת במשך כמה שנים, במחזות קריאה ובהמשך בהפקות מבחן שכמה מהן זכו להרצות, ואפילו פופולריות. בקאמרי עשו קריאה של מחזות, וכך גם בצוותא, ומעת לעת היה משהו דומה גם בהבימה. שם, יצרו בשנה שעברה מסגרת חדשה של ״חג המחזה המקורי״, שבה הועלו שלושה מחזות, שפה ושם הופיעו בלוח ההצגות. אבל המעלה הגדולה של האירוע ההוא היא בהמשכיותו השנה, ועל כך יש לברך.
ספינינג, צילום: ז'ראר אלון
בין חרדה לטירוף
המחזה הדרמטי ביותר בין השלושה שהועלו השנה ב״חג המחזה המקורי״ הוא ״ספינינג״ מאת אשכול נבו, עידית הורביץ לוז ואמנון וולף - שהתאהב בסיפור ״הקומה הראשונה״ של נבו, שהופיע בספרו ״שלוש קומות״, וכבר זיכה את המחבר בגרסה בימתית מעניינת של ״הקומה השלישית״ (שעניינה חוזר לשדרות רוטשילד) בתיאטרון בית ליסין.
עלילת המחזה החדש מתארת מצב חרדתי של אב החושד בשכן הטוב המתנדב להיות בייביסיטר לבת. האב, לעומת האם, נתפס לכל אפשרות של חשד פדופילי של הזקן, הנוהג לקבל נשיקות מהילדה בבואה להשגחתו ובהיפרדה ממנו. הדיאלוגים קשים, האם חשה במצור לא הגיוני, וגם האב נתפס לפורקן רגשי מחוץ לבית. על שיא הדרמה אינני יכול לפרט, מה גם שהמחזה אינו פותר עבורנו אותו, וטוב שכך.
ספינינג, צילום: ז'ראר אלון
רועי שגב ביים בתנופה את ההצגה ב״הבימרתף״, עם תפאורה מצוינת של נאווה שטר המשתמשת במתקני ספינינג כאמצעי לשינוי מיקומים, המאפשרים גם לבמאי וגם לשחקנים לגוון את המערך הרגשי והדרמטי. הדרמטורגיה של נוגה אשכנזי הדוקה מאוד, כך שלכל דמות יש מרחב ביטוי שלם. ברקע יש מוזיקה אפקטיבית של איסר שולמן, ותאורה מותאמת למצבים השונים של רונן צור ומאיר אלון.
אנסמבל השחקנים, בתלבושות של נועה דותן, מעניק לדרמה משקל מרתק. אמנון וולף בתפקיד האב ומאיה מעוז בתפקיד האם יוצרים את מיטב הישגי המשחק והביטוי שלהם. וולף נע ונד על חבל דק של חרדה אמיתית, שאיננה מרפה ממנו. מעוז נאבקת בעוצמה של אישה שמבינה את הפגיעה שבעלה פוגע בה ובבתם ומנסה לגונן עליהן.
ספינינג, צילום: ז'ראר אלון
הדר ברנשטיין מצוינת כבת של אבא, מיכאל כורש נוגע ללב כזקן החביב, ורותי לנדאו כאשתו מיטיבה להגן עליו אך גם להדאיג מפניו. גאיה גוראריה מוסיפה בשכנוע מימד רומנטי, ורונית אפל גונבת את ההצגה בשלושה תפקידים יפים.
בסיכומה ״ספינינג״ היא הצגה שצריכה להמשיך את המירוץ ברפרטואר השוטף.
20/12/2017
:תאריך יצירה
|