פסטיבלים - טימון בן אתונה

רנה ירושלמי מפצחת את חידת המחזה בגרסה עכשווית ברכטיאנית וצעירה בתיאטרון הקאמרי

פילנתרופיה במחדל האנושי

״טימון בן אתונה״ נחשב כיום לאחד ״המחזות הבעייתיים״ של וויליאם שקספיר, בהיותו טרגדיה אפופה בקומדיה . ככל הידוע המחזה נכתב ב-1605 בסיועו של בן דורו הצעיר ממנו תומס מידלטון, אך לא הוצג אז ולפי הידוע התעכבה הבכורה כ-70 שנה. המחזה שואב ממקורות שונים , החל מההיסטוריון היווני פלוטרכוס ועד "ארמון התענוגות" של וויליאם פיינטר מ-1566.

התיאטרון הקאמרי תכנן בשעתו להעלות את המחזה בבימויו של עמרי ניצן, תרגום של מאיר ויזלטיר ובכיכובו של נסים עזיקרי, אך פטירתו הפתאומית בתחילת 1990 עצרה את ההכנות , ונראה כי למעט הצגה שהייתה לפני שנים בבית צבי העיב מותו על כל כוונה לשוב אל המחזה.

מבחינה זו לבדה, ולפני כל ביקורת, ראוי לברך על יוזמתה של רנה ירושלמי להעלות באנסמבל עתים, עם צוות צעיר, את המחזה בתרגומו האקטואלי של דורי פרנס. על ההחלטה שלה לביים את המחזה סיפרה ירושלמי לרבקה משולח, עורכת התכנייה המצוינת והעשירה:

"במשך השנים כל פעם חזרתי לעיין בדמות המוזרה של טימון ובמחזה השייקספירי הזה שאינו דומה בסגנונו לשאר המחזות שלו , ובכל פעם הרגשתי מחדש שעדיין לא מצאתי את הערוץ אל המחזה המוזר הזה . לפני כשנה עיינתי שוב במחזה ובמקביל קראתי את הספר ' קיצור תולדות האנושות' של יובל נח הררי הכולל את הפרק שמוקדש לנושא הכסף ואיך הוא מעצב את עולמנו והבנתי שזאת הדרך אל המחזה ואל הדמות של טימון."

טימון בן אתונה, צילום: יוסי צבקר

״עולם אחר, מוזיקה אחרת״

ואכן, עלילת המחזה מתארת בחלקה הראשון את הנדיבות והפזרנות של טימון ממנה נהנים האתונאים בלי חשבון, ואיך היא הופכת בסופו של דבר לתמונת ניצול ציני ולהפניית עורף כשהוא נותר עמוס חובות חדלי פירעון לנושיו . הוא מחליט לנקום בחנופתם ועוזב את העיר.

המחצית השנייה הופכת למעין מונולוג ארוך של טימון, כשהוא נע ונד כהומלס, והמיזנתרופיה שהתעוררה אצלו טורפת את כל קלפיה של אהבת האדם שפיעמה בו באתונה והוא מבין, מאוחר מדי, את מה שידידו אפמאנטוס, פילוסוף חורץ לשון, וגם פלאביוס, סוכן משק ביתו הנאמן, ניסו להסביר לו - כי רק הונו ופזרנותו הם אלה שעשוהו יהלום חברתי נוצץ.

בסערת רוחו המיזנתרופית וברעב שתוקף אותו, הגורל מפתיע אותו ומזמן לו שק מטבעות זהב. אז גם מתברר לו כי הנסיבות הפוליטיות באתונה והמרד נגד הסנט של המצביא אלקיביאדס מאפשרים לו, ואף מחלים את פניו, לשוב אל העיר. הוא מסרב, וכאל נקמות מנבא את חורבנה של אתונה בידי נהנתניה, אזרחים שהשחיתו או החיילים שיהרגו את שליטיה ואזרחיה.

טימון בן אתונה, צילום: יוסי צבקר

אין זו התהפוכה האנושית היחידה מסוגה אצל שקספיר, והבולט ביותר היא זו של ״קוריולנוס״ אך כפי שדורי פרנס מעיד בהקדמתו על תרגום מחזותיו של שקספיר, כל מחזה הוא ״עולם אחר, טון אחר, מוזיקה אחר״, וכל דמות ב-600 הדמויות שיצר היא ״מרתקת וחד פעמית. אפילו דמויות המשנה הקטנות ביותר.״

ואם כל מחזה וכל דמות שונים, כך גם האפשרויות שבמאים ושחקנים יכולים למצוא בו. לפני חמש שנים זכיתי - ממש כך - לראות בתיאטרון הלאומי המלכותי בלונדון את סיימון ראסל ביל מככב בהצגה מרהיבה ומפוארת בבימויו של ניקולאס הייטנר. זו הייתה חוויה בלתי נשכחת.

הישגי בימוי , עיצוב ומשחק

עם הזיכרון הזה באתי בחששות לקאמרי 4 שבו מוצגת גרסתה של רנה ירושלמי ונכבשתי לרעיונותיה, ולתפיסתה העכשווית עם תלבושות מצוינות של יהודית אהרון; והבמה הנזירית, ברכטיאנית שעיצב רועי ואטורי בהתאמה לתפיסת התיאטרון חשוף הבמה, שאביזריו ותפקידיו מתחלפים בנוכחות הקהל על ידי השחקנים; התאורה הפשוטה לכאורה, עם סימוני מיקום והצללות מרשימות, שיצר אבי יונה בואנו (במבי); והמוזיקה שברגע מסוים גנבה את ההצגה, בעריכת רוי סער.

זה עובד מצוין גם מעצם העובדה שירושלמי בחרה לעשות זאת עם אנסמבל שחקנים ושחקניות שהם יבול צעיר מבתי הספר למשחק, נלהבים שעדיין יכולים לגבור ברעננותם ומסירותם על הצורך בשפע ניסיון כדי להתמודד עם הדמויות השקספיריות. זה כמובן אחד ההישגים של ירושלמי כבמאית, והפעם בסיוע הדרכת השחקנים המצוינת של נעם בן אז״ר. ומי שצריך לשמוח במיוחד הוא דורי פרנס, שהתרגום הנפלא שלו נשמע צלול וברור בפי כולם.

חנן אסרף, אופיר ארד, דוד בן סימון, זיו גדרון, גבריאלה טנאי, דנה סורין ואיילרז הם האנסמבל שמניע את גלגלי ההצגה בכל התפקידים שהם מגלמים, מחליפים ושבים לגלמם, לכל אחד ואחת מהם יש את המהלך המדויק והטוב.

טימון בן אתונה, צילום: יוסי צבקר

שלושה מבטיחים

ובמרכז שלושה שהצדיקו במשחקם את האמון של ירושלמי ביכולתם לגלם דמויות מורכבות.ינון כהן, שסיים השנה את לימודיו בסמינר הקיבוצים, היה פלאביוס, סוכנו - נאמנו של טימון, שאינו מצליח לעצור אותו במורד. משחקו הרגיש הרשים במפגשיו עם הנושים ואחר כך לקראת סיום כאשר הוא חובר אל טימון.

דניאל דמידוב, שסיים בשנה שעברה את לימודיו אצל יורם לוינשטיין, היה הפילוסוף הציני המושלם, במעילו הארוך ומגבעתו שהבדילו אותו מעדת הכלבים הטורפים, כפי שכינה בגלוי את אצולת אתונה המושחתת. הוא הצליח במיוחד לעצב את תחושת החרדה לטימון ובה בעת את הזעם אשר עיוורונו של זה עורר בו.

ואת העיוורון הזה, כשל סומא בארובה, היטיב לשחק דור ברנס, שסיים לימודיו לפני שנתיים בגודמן באר שבע. הוא התחיל את עיצובו כטרזן פוחז שנהנה לשחק בזהב ובחנופה, עבר לזעם ישיר ומתנקם בסיום המחצית האתונאית, והתפתח במחצית השנייה, כהומלס, לעוצמות רגשיות כמוכה ומיואש מהגנום האנושי.

שלושת המבטיחים האלה, והאנסמבל כולו, השתלבו ב רעיונות הבימוי של רנה ירושלמי, שאת ההומור עיבדה מצוין לציניות דוקרת, שהיא כאן ועכשיו, עם הון, שלטון, שוחד, צבא ומלחמה. יחד עם התרגום של דורי פרנס, מדובר בהישג חשוב שהוציא לאור מחזה מרתק במיוחד של שקספיר. אל תחמיצו.

טימון בן אתונה, צילום: יוסי צבקר