פסטיבלים - אגדת דשא

הקומדיה הרומנטית של הקאמרי מחברת בהצלחה אוהדי כדורגל מלידה - לאהבה חדשה וצוחקת

הירוק מכאיב לעיניים

שי להב, מחבר המחזה ״אגדת דשא״, הוא אילן רב פירות של יצירה דוקומנטרית, פזמונאית ותסריטאית, וההומור שלו הוא שם דבר. את כל אלה הוא כינס בהצלחה - לא מפתיעה - נעימה, שובבה ואפילו ייצוגית למיליוני אוהדי כדורגל בעולם, וכמובן גם לאוהדים המקומיים.

עלילת המחזה מתארת קבוצה שהיא משפחה ששורשיה אדומים, וליתר דיוק אלה של הפועל חיפה. נאמנותם לקבוצה יודעת סימנים, קמעות, סטטיסטיקות והרבה אהבה לרצים על הדשא שצבעו הירוק - גם כשהוא מצהיב - כמובן מכאיב להם בעיניים, אבל זה מה יש. זמן העלילה הוא המאבק של עונת 1998/9 על האליפות הגדולה - לא זו שנערכת עתה מול האדומים של באר שבע, אלא מול הירוקים (ומי חשב בכלל על הצהובים) של העיר.

במרכז ניצב לייבו, קצת גמלוני, קצת אינפנטיל, וספוג מינקותו בזמר העברי, בעיקר של צמד ״הפרברים״. עבורו מצבה של הקבוצה הוא ראי למצבו האישי, ומשבריה, כמו הצלחותיה, הן ביטוי מדויק לתהפוכותיו האישיות. הוא ירש מאביו לא רק את האהבה לכדורגל אלא גם את חנות הנעליים, והתחתן עם ענת בתו של גרשון - אושיית המועדון והמנוע הרגשי של השחקנים והאוהדים - שהיה חברו הטוב של של האב.

אגדת דשא, צילום: ז'ראר אלון

אהבת הקיץ ודבש ניגר

אבל אחרי 25 שנות נישואין שבהן נכשלו הכוונות הטובות, אין ילדים וכל מה שנשאר זה המועדון מצד אחד וחידון מוזיקלי מתמשך של זמרת הארץ, ענת עוזבת את הבית לפריז עם צעיר ממנו. הפרידה כואבת, וכמובן שהיא גם נשקפת מבעד למתרחש על הדשא. ירוק, כבר אמרנו?

אבל לייבו זה גם בדחן. לא מי יודע מה. בעיקר של חידודי מלים שכבר אינם מצחיקים איש, ומעידים יותר על הילד שבו ועל הבדידות האישית שבה ענת מניחה אותו. כמעט כמו מוות קליני. עד שיום אחד כשהוא בחנות עם חברו הטוב פופאי, הסטטיסטיקאי של נצחונות, תיקו וח״ו הפסדים עתידיים, מישהי שעוברת ברחוב פורצת בצחוק לשמע בדיחה שלו.

זו הייתה ״פעם ראשונה שמישהו צוחק מבדיחה שלי״, הוא מתפעם, ויוצא לרדוף אחר הצוחקת, מוצא אותה וההמשך ידוע: רומנטיקה מתוקה שמעוררת אותו מתרדמת כל השנים האדומות. למרבה המזל, שי להב לא בזבז את חוש ההומור שלו גם בעניין הזה, ואף הגדיל לעשות כשהעמיד אותה בכמה מבחנים יפים, אנושיים ונוגעים ללב.

הצגה מרעננת

את כל הדברים האלה - כדורגל אדום, בגידה והתעוררות - ביים רוני ניניו בהומור בריא ובמה שנראה כהזדהות מלאה, לכדי הצגה מרעננת. ניניו גם אחראי לדרמטורגיה המצוינת וגם לעריכה המוזיקלית, יחד עם Studio Avi Channel, שמתחברת בשמחה לקהל. דנה צרפתי בנתה לו תפאורה נהדרת בתחכום הרעיוני שלה, שיש בה איצטדיון, חנות נעליים, שני בתים, חדר מדרגות, שדות לקמפינג וכמובן, מה לעשות, גם דשא ירוק.

רוני כהן ידע להאיר כל תמונה בהתאמה יפה, ודליה פן הלר הבינה שאדום הוא הצבע הנכון לתלבושות. בישיר וברמז. ומי שהוסיפו לוויית חן נפלאה של עיצוב, איור ואנימציה - דוקומנטרית מסוגה, וגם מתפקדת נהדר עיצוב שיחות הנפש של לייבו עם אביו המנוח - הם אנשי הווידיאו סטודיו ירון שין (Jewboy), נועה גלהר ושרון שפיץ. הם איירו את שער התכנייה הכדורגלנית המיוחדת שערכה רבקה משולח ועיצב סטודיו מכטינגר.

ובעיקר זה המשחק של הבמאי עם השחקנים שלו, והמשחק שלהם עם הדמויות שהם חיים נהדר. אתחיל דווקא בנשים: שרה פון שוורצה מרשימה כענת - יפה, סקסית ושרופה על הפועל חיפה, ויודעת כל תו וכל מילה בזמר העברי: מתי נוצר ומי שר. היא רוצה ילד, אבל אין לה סיכוי עם לייבו. והיא בוגדת בו. תמר קינן מצוינת כאישה האחרת, והיא צוחקת נפלא באמת, נושבת רעננות מאוהבת וגם כאם מבינה לילד המקסים אורי, בגילומו החמוד של אורי זיו-גדניר.

אגדת דשא, צילום: ז'ראר אלון

אדום עולה

עזר כנגדן ואתן הם שלושת הגברים, נציגי דורות של אוהדים ומועדונים, כמוהן. שני עמודי התווך שבלעדיהם לא היה כלום ולא יהיה כלום הם שלמה וישינסקי הנפלא כגרשון הוותיק, המזדקן, והרוצה כל כך נצחונות, ולא רק על הדשא. וזה לא מפתיע שהרי וישי היה בעצמו שחקן כדורגל בהפועל האדום התל אביבי. ומנגד - יואב לוי הנהדר כפופאי, החבר הנאמן, האוהד שיודע מהו המהלך הסטטיסטי המדויק, ושולף יפה את הנשמה.

אגדת דשא, צילום: ז'ראר אלון

ובהקשר הזה, של הנשמה, חוגג על הבמה שמואל וילוז׳ני. הניסיון שלו בהומור וברומנטיקה, בעיצוב תנועתו, בגוו הכפוף או הזקוף, בצעדיו ומחוות ידיו, יוצר דמות שמיד מתאהבים בה. הישגו המיוחד בתפקיד הזה הוא עיצוב הקילוף של שכבות הבצל של אישיותו, או תהליך התגברותו (ואין זו שגיאת דפוס) והתגלותו העצמית כאדם חף ממוסכמות.

אגדת דשא, צילום: ז'ראר אלון

מילה טובה לקאמרי שלא נבהל מהאפשרות שאוהדים צהובים, שחורים וירוקים ישירו נגדו, אבל האמת צריכה להיאמר: 'אגדת דשא' היא הצגה למיטיבי לכת אדומים מבטן ומלידה. והם הכי טובים.