אין תיקון לקרע העמוק

סיפור הקמתה של הבימה מתחיל ב-1913, כאשר נחום צמח יחד עם יהושע ברטונוב מנסה לשכנע את הקונגרס הציוני בנחיצות קיומו של תיאטרון דובר עברית, אותה שפה שעדיין נחשבה באירופה כשפת קודש ונחותה ליידיש. בוורשה צמח גייס למאבק את מנחם גנסין, וגננת צעירה ממשפחה חסידית - חנה רובינא. השאר, לכאורה, כתוב על ספר דברי הימים של העם - יהודי או ישראלי. עקב מלחמת העולם הראשונה עקרו צמח, רובינא וגנסין לרוסיה.

את הסיפור המופלא שהיה שם, במוסקבה של 1917, שנת המהפכה, העלו לפני תשע שנים בסטודיו של יורם לווינשטיין, במחזה שכתבה וביימה חגית רכבי ניקולייבסקי ועורר אותי אז לכתוב מאמר ביקורת כמכתב גלוי אל אילן רונן, שהיה אז המנהל האמנותי של הבימה. ציפיתי שההצגה תזכה לחיים במסגרת התיאטרון שעל ייסודו והצגתו הראשונה ״נשף בראשית״, ועל צמח ורובינא והבמאי המופלא יבגני וכטנגוב היא מספרת. רונן נענה לי ונעשה ניסיון לממש את תקוותיי, אך הוא לא צלח מעבר לכמה הצגות בודדות.


צמח, צילום: מרק צו

עתה במסגרת חגיגות שנת המאה להבימה נענה משה קפטן, המנהל האמנותי הנוכחי, להצעה לחבור לתיאטרון מלנקי בניהולו של השחקן-במאי מיכאל טפליצקי ולהעלות הצגה על צמח. רעיון טוב וראוי מכל הבחינות, אך בה בעת בעייתי אם מבקשים לעסוק במכלול של הדמות המיוחדת הזאת, שהלהיבה והתלהבה, ואיכשהו בדרך כשלה ונכנעה לגחמותיה שלה ושל ״הילדים״ שלה.

התוצאה הטרגית מבחינתו האישית של צמח, והוא בהחלט דמות טרגית, הייתה שהוא התנתק ממעשה ידיו ולא נמצאה הדרך לחבר אותו אליה אחרי הקרע הגדול שחל בינו לבין שחקניו כשהיו בניו יורק בשיאו של מסע הופעות היסטורי. עומקו של הקרע התברר אחר כך בעקבות מסע היסטורי גדול עוד יותר, שהביא את הבימה - את הקבוצה שבחרה ללכת בדרך שהותוותה לה מראשיתה - לעלות לארץ ישראל. 

צמח נשאר אז, ב-1927, בארצות הברית וכעבור שמונה שנים, שבע אכזבות ומשברים משפחתיים, עלה אף הוא לארץ. אך לא עלה בידו ולא בידיה של רובינא לשכנע את חבריה בקולקטיב, שניהל את ענייני התיאטרון, לחבר ולמחול ולהחזיר את צמח אל התיאטרון שהגה ובנה. בסופו של דבר הוא שב לארה״ב וב-1939 נפטר ממחלת הסרטן.


צמח, צילום: מרק צו


תיאטרון עם מאבקי שליטה

על פניו, המחזה הדוקומנטרי של מיכאל טפליצקי, בתרגומה של אלינה שטרכמן ודרמטורגיה של בוריס ינטין נוגע בכל אלה, בעיקר בסדרת תמונות אורגיסטיות של הקמת התיאטרון, אבל בהחמצה גדולה של נקודות מפתח שהיו יכולות להעמיק את הטיפול, ואולי לפענח עבור הצופים, את גדולת המעשה של צמח - את ההתעלות ואת הנפילה. 

הדוקומנטציה וסיפור חייו של צמח חסרים את המרכיבים החשובים של פיתוח הרקע והאישיות שלו - למעט אזכור שב ונשנה של העובדה שבביתו של צמח היה פסל של נפוליאון, ללמדנו על האגו של האיש, שעם כל חסרונותיו האנושיים (ולמי אין?) היה בעל חזון והרוח החיה של התיאטרון, וראה בו מקדש שהוא הכהן הגדול שלו.

המחזה אינו כולל טיפול במהלכי החבירה עם רובינא וגנסין, פוסח במשפט וחצי על המפגש החשוב ביותר עם קונסטנטין סטניסלבסקי, אבי התיאטרון הרוסי ואולי אף העולמי, וכמובן שגם לא עם יבגני וכטנגוב, הבמאי הענק שביים את ״נשף בראשית״ ועל ערש דווי את ״הדיבוק״, ואף גורם לחשוב שביים את ״היהודי הנצחי״ שצמח כיכב בו, וקטעים ממנו שובצו במחזה מבלי להסביר על מה ולמה. 


צמח, צילום: מרק צו

אמנם יש במחזה התייחסות להתנגדות של ראשי היבסקציה, אותו אגף יהודי בתנועה הבולשביקית, אך אין התייחסות או אפילו אזכור לתמיכתו של גורם חשוב יותר, הרב הראשי של מוסקבה, הרב יעקב מאז״ה. לעומת זאת ניתן משקל יתר לקיומו של יוסף סטאלין כמי שהבטיח את קיומה של הבימה כשחתם על ישור התמיכה בה - ככל הנראה מבלי לדעת מה היא מייצגת באמת. 

ובעיקר מה שחסר במחזה הוא מערכת היחסים שהתפתחה בתוך הקבוצה והגיעה למשבר הגדול בארה״ב. בתוכנייה כותב ד״ר ילטין כי ״צמח בנה תיאטרון מיוחד במינו. אך בפועל זה היה תיאטרון רגיל עם מאבקי שליטה, ריבים על תפקידים, אינטריגות ורומנים. צמח היה שם נטע זר.״ אז מה קרה בארה״ב? צמח רצה שהבימה תישאר שם, למה? מה קרה לחזון ולהמנון שלו ״הבימה בירושלים״?  

גיל פרנק מהפנט

למרבה המזל, ההצגה עצמה נהנית מדמותו של נחום צמח באמצעות השחקן המופלא גיל פרנק, שנראה בכל רמח אבריו ונימי קולו כמשוגע-איש הרוח בכל מה שנוגע להקמת התיאטרון, וכדמות טרגית במכתביו מהארץ אל רעייתו בנפרד, שנותרה בארה״ב. הוא מהפנט את התפקיד והקרבה הגדולה אליו, באולם ברטונוב, מהפנטת את הקהל, ונותנת השראה לשחקנים שעמו.

יובל שלומוביץ נלהב ומצוין כגנסין, אורי לבנון מרשים כמתנגד הגדול להקמת התיאטרון, וגם בתנועתו המפוסלת כווכטנגוב. דימה רוס הוא ברטונוב אנין וסטלין מגוחך, הדס אייל מסמנת את רובינא ואת השחקן דוד ורדי, נאמנו של צמח, ודנה ידלין מגלמת בישירות את ועדת הצנזורה ובצורכה מגוחכת ומוזרה את ש. אנ-סקי מחבר הדיבוק. 


צמח, צילום: מרק צו

את התלבושות - כולל אלה של תמונות ״היהודי הנצחי״ - והתפאורה הנפתחת מקיר כחול עם שם הבימה במותג הישראלי, במקום זה המקורי ממוסקבה, עיצבה פולינה אדמוב, והאיר זיו וולושין. יבגני לויטס עיטר במוזיקה ולנה רוזנברג עיצבה תנועה. 

אבל בסיכומה ההצגה הזאת העשויה במקצועיות, איננה מצליחה לתקן את ההחמצה של המחזה ולתקן את הניכור ההיסטורי של הבימה מדמותו של נחום צמח. 

לרכישת כרטיסים