השבר הגדול של העולם היידי

הצגת ״השחקן״ ביידישפיל (אקטיאר, ביידיש) מספרת על אלימלך, שחקן-כוכב יהודי ולהקתו שהעלו קלאסיקות יהודיות ואחרות בוורשה. התקופה שבה מתרחשת עלילת ההצגה היא תחילת מלחמת העולם השנייה, הפלישה הגרמנית לפולין מאיימת לקרות בכל יום. בצל האירועים, אלימלך, שאותו מגלם ישראל טרייסטמן, רחוק מאד מלהיות במיטבו ותלוי בעוזר הוותיק שלו ואיש סודו - תנחום - אותו מגלם יעקב בודו.

יחסי השניים הם יחסי תלות, שבהם האחד תלוי בשני; ככל שהמחזה מתקדם מתברר כי מאבקו של אלימלך להישרדות הוא גם מאבקו של תנחום. ערב העלאת ההצגה "טוביה החולב" בפעם האחרונה, צפים על פני השטח כל המאבקים שמאחורי הקלעים, לצד הפחד מהעתיד הלא ידוע.

בודו וסטרייסמן מגלמים במלוא כשרונם ונשמתם את השניים, והעלאת ההצגה היא גם מחווה ייחודית של היידישפיל לשניהם, שהקריירות שלהם בו תרמו תרומה חשובה לשימור השפה הנכחדת. ואמנם הם מרגשים ויוצרים חוויית משחק, בבימויו של יונתן אסתרקין שמעיד על עצמו שהוא הראשון בהיסטוריה המשפחתית שלו שלא יודע יידיש, אך חשוב לו להביא בהצגתו את ״הרגע המדויק בהיסטוריה שבו אירע השבר הגדול של העולם היידי״.  


השחקן, צילום: ז'ראר אלון

הוא עושה זאת בסיוע קטעי וידיאו של תמיר פיינגולד המשחזרים את דברי אותם ימים ועם צוות שמחזק במשחקו את תחושת הסוף, החל בטרייסי אברמוביץ׳ המרגשת כרעייתו של, והעזר כנגד של אלימלך, אירמה סטפנוב יעילה כמנהלת ההצגה, וסיון קינר-קיסנגר משכמה ומעלה כמלבישה ששואפת להיות שחקנית לאותה תופעה של לחץ מיני הצפה כיום במלוא עוצמתה. יונתן רוזן עושה חיקוי של קוני למל, וניב שפיר כשחקן שמגלם את אהובה הרוסי של חווה, בתו של טוביה.

את תלבושות התקופה עיצבה אנדריאנה לובינה, את התאורה עיצב מישה צ׳רניאבסקי, ואורן סלע העלה נשכחות, לכאורה, מוזיקליות. ובעיקר זו התפאורה הגדולה של דפנה פרץ שמכילה חדר הלבשה, את המעבר אליו, ולצדו רחבה שבה אולי נזכה לראות את ״טוביה החולב״ או קטע ממנו. 


השחקן, צילום: ז'ראר אלון

מהבליץ בלונדון אל הפלישה לפולין

וכך אני מגיע אל התמיהה הגדולה שלי, שנרמזה עד כה בהתעלמות מ״מחזה״. אין בתכנייה שם של מחזאי, ומה שמעיד על משהו בכיוון הזה הוא שיש יידיש (בלי לציין מאיזו שפה) של אריה בלינדר, ויש דרמטורגיה של ליהיא ברזל מלמד. בהודעה לעיתונות צוין כי אסתרקין הוא הבמאי והמעבד (ושוב ללא ציון המקור) אך בתכנייה הוא מוזכר רק כבמאי.

אז מי כתב את המחזה? קריאה של דבריו הנרגשים של אסתרקין מגלה את הסוד במשפט האחרון: ״את הטקסט כתבתי בהשראת ״טוביה החולב״, ״המלביש״, ״המכשפה״, ״שני קוני למל״, להיות או להיות״ ועוד...״ טוב ויפה ומאוד לא משכנע את מי שמכיר את ״המלביש״ של רון האוורד, שזכה גם לסרט וגם להצגות מצוינות בהבימה עם שמעון פינקל ושלמה בר שביט בבימויו של היי קיילוס, ובקאמרי עם עודד תאומי ויצחק חזקיה בבימויו של מיכה לבינסון.


השחקן, צילום: ז'ראר אלון

הרעיון להעביר את מקום העלילה מלונדון בימי הבליץ ואת ״המלך ליר״ שהיה תפקידו הגדול של השחקן האנגלי לוורשה של ימיה הראשונים של הפלישה הגרמנית לפולין הא רעיון מרתק ואין לי מושג למה היה צריך להעלים את העובדה הזאת בין שמות הקטעים הזניחים שנוספו. מה גם שבקטע אחר שיש בתכנייה מתברר כי תיאטרון יהודי המשיך להתקיים בוורשה שנתיים אחרי הפלישה ואפילו בגטו ורשה בהרשאת הנאצים.

כך או כך, עם קרדיט ובלעדיו, יש בהצגה הזאת של יידישפיל מחווה ואזכרה, עם חיוכים טובים, והצמד יעקב בודו-ישראל טרייסטמן ממשיכים יפה את מסורת הצמדים שהיו בהצגות הבימה והקאמרי.

לרכישת כרטיסים