הוכחה לזילות בנשים

״גאווה ודעה קדומה״, הנחשב לרומן-הבנות הראשון של ג'יין אוסטן ומוגדר כ״רומן האהוב ביותר בבריטניה״ ממשיך ללהוט יותר מ-200 שנים לאחר פרסומו, ואין זה מפתיע כלל ועיקר שנעשים לו עיבודים וגרסאות חדשות ומשונות שלו על במות, בקולנוע ובטלוויזיה. 

עלילתו המוכרת של הרומן נעה סביב נושאים חשובים לעת כתיבתו – נישואין, הבדלי מעמדות, דיני ירושה, והוא מקדים בעשרות שנים את העיסוק בתפיסה החברתית-תרבותית של מיקומן, תפקודן ואיפיונן של נשים. אבל העלתו בשנה הזאת, שנת ה״גם אני״, מצביעה על לקח שלא נלמד, ועל הצורך להבין את המצוקה שגברים מעניקים באהבתם, לכאורה, לנשים.

מה שמרתק במיוחד ברומן הזה הוא שבאמצעות הנשים, ובעיקר בדמותן המנוגדת של ליזי (אליזבת) בנט ואחותה לידיה, אוסטן בונה את גוף ההוכחה לזילות בהן, כפי שהיא מיוצגת על ידי ה"ג'נטלמנים" דארסי, קולינס, וויקהאם ואבי-הבנות מר בנט.

אבל מעל לכל התבוננות רעיונית ברומן מתנשא סיפור האהבה המיוחד בין אליזבת לדארסי, שראשיתו באדישות, המשכו בחיזור ודחייה, וסופו הידוע מראש. המרתק בזיווג המיוחד הזה הוא שבאמצעותו מתארת אוסטן את הזיווג של הגאווה והדעה הקדומה, שגם הוא עובר התפתחות השוברת את מוסכמותיו. 


גאווה ודעה קדומה, מקור: אתר הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין


גרסה פנורמית

היבול הרב של עיבודי הרומן כולל מחזות זמר, ואפילו סדרת הטלוויזיה הישראלית ״מה נחוץ לרווק״ (2009) בבימויה של עירית לינור, שגם תרגמה את הרומן שהופיע שנה קודם לכן בהוצאת כתר ספרים-ידיעות אחרונות. לפני כמה שנים גם הועלה בתיאטרון הסימטה עיבוד מעניין של עירית פרנק ורועי רשקס.

ֿעתה חוזר הרומן בסטודיו של יורם לוינשטיין בגרסה שכתבה המחזאית האמריקאית קיט האמיל ותורגמה לעברית על ידי הבמאי ניר ארז. זו גרסה קלילה, ובעיקר בחלק הראשון פנורמית, שמיטיבה להציג את הדמויות והמאפיינים שלהן, ונהנית משפע נהדר של ריקודים קצביים בכוריאוגרפיה נהדרת של תום אפלבאום. המערכה השנייה מתמקדת היטב בדו-קרב המילולי והרגשי של אליזבת ודארסי.

ההצגה בוימה בהתאמה, בניהולה האמנותי של לילך סגל, בתוך משטח במה שהקהל יושב משני עבריו, ועוצב על ידי אדם קלר. המשטח כולל כורסא, ספה, שולחן ושני כסאות - כולם מתניידים בהתאמה לתמונות - עם תלבושות יפות של מאיה מידר מורן, ועם תאורה טבעית טובה של נדב ברנע, שגם עיצב את הפסקול כולל המוזיקה שערך ארז. 


גאווה ודעה קדומה, מקור: אתר הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין


חדוות נעורים של משחק

מה שיפה בהצגה ובבימוי הוא ניצול חדוות הנעורים של 15 הסטודנטיות והסטודנטים לעיצוב יפה של התפקידים שנפלו בחלקם. את בנות משפחת בנט, מהמעמד הבינוני הנמוך,  מגלמות מאי גריאני המצוינת בתפקיד ג׳יין, שיר פופוביץ׳ הטובה כ״כבשה השחורה״ של המשפחה, ואלה ארמוני המעולה כלידיה המתגרה בגורל ובעקרונות החברה והמשפחה.

ניב סולטן היא ליזי, החוסה בצל האוהב של אביה, בגילומו החביב של תומר ברש. סולטן טובה מאוד בהבעת הדעות, באהבתה לאחיותיה, ורק חבל שהוחלט שהיא תשב כמעט תמיד בפיסוק רגליים רחב. מתנצל אם זה נשמע לא לעניין, ולא ארחיב. את ההיפוך המוחלט שלה, וברעשנות מוצדקת בהחלט מביאה לבמה לנה פרייפלד בתפקיד האם המחפשת שידוכי ממון לבנותיה. 

דניאל דלין מצוינת ומרשימה כשרלוט, החברה הטובה של ליזי, שהקריבה את בתוליה המאוחרים לחיקו של קולינס, הכומר המעצבן, שאופיר מרטין חוגג עמו ניצחון של משחק. אור משה יוצר דמות גדולה מהחיים של הליידי, הדודה של דארסי, שמקווה כי יישא דווקא את בתה הפגומה, בגילומה הטוב של נועם ערד.

אנטון מקלנקו הוא דארסי גברי מבריק. במערכה הראשונה הוא בעיקר מתבונן, ומבטא בעיניו את הבוז שלו לחברה שנקלע אליה, ובה בעת הוא יודע לסמן את ההתעניינות הגוברת שלו בליזי. במערכה השניה ממיר הרגש את החזות הקרה, ומקלנקו תוקף את האהבה בעוצמה מרשימה. עומר דץ נהדר כבינגלי השובב המאוהב במרי, וקובי פרי מרשים כוויקהאם הבוגדני. יונתן קוגלר משלים את הצוות כמשרת.

בסיכומה ״גאווה ודעה קדומה״ היא הצגה שמזכירה לכולנו כי למרות 200 השנים שחלפו, המאה ה-21 יכולה לרשום ״#גם אני״ ואולי סוף סוף גם לטפל בכל המורכבות המגדרית במלוא הרצינות.


גאווה ודעה קדומה, מקור: אתר הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין