האופרה הישראלית רושמת לעצמה ניצחון מדהים עם ההפקה המופלאה שהעניקה לאופרה הווינאית המרתקת של שטראוס והופנסטאל.
דמיון ותושיה
אין בית אופרה המכבד את עצמו שלא ניסה את כוחו בהעלאת האופרה "רוזנקווליר" (אביר הוורד) מאז הועלתה לראשונה לפני 85 שנים בדרזדן, ואין מנצח ותזמורת המעריכים את עצמם שלא צללו לתוך התזמור העשיר שלה, ואין במאים ומעצבים וזמרים בצמרת שאינם משתוקקים לבטא את אמנותם דווקא ביצירה הזאת.
האופרה הישראלית, בהפקה משותפת עם בית האופרה של לוס אנג`לס, עשתה את זה בגדול, ולכל אחד מהשותפים מגיעה הצדעת כבוד על הדמיון והתושיה שידעו לפענח את סודה של האופרה הזאת – החיבור המוחלט בין הליברית השנון של הוגו פון הופמנסטאל (ואצלנו בצירוף תרגום כתוביות מצוין ושנון של ישראל אובל), למוזיקה רבת השכבות וההקשרים של ריכרד שטראוס וביניהן לבין הביטוי הבימתי הנדרש להן. מבחינת האופרה הישראלית ההפקה הזאת ממשיכה את ההישג המיוחד שהיה לה עם "ווצק" לפני קצת יותר משנה.
שלוש מערכות בשלושה צבעים
האופרה שנכתבה ערב מלחמת העולם הראשונה נעה על פסים של מלודרמה רומנטית וינאית ושל סאטירה חברתית, בעיטורים נוסח הקומדיה דל ארטה, מחזות של מולייר ואזכורים מוזיקליים נפלאים ל"נישואי פיגארו" של מוצרט, "פלסטף" של ורדי וכמובן ריכרד וגנר, שלא לדבר על החיים הטובים של בירת הוואלסים במאה ה-19. העלילה מתרחשת בווינה של אמצע המאה ה-18, מספרת על אוקטביאן, ברון צעיר בן 17 וחודשיים, שהוא מאהבה של המרשלין, בת 32, אשת מפקד הצבא האוסטרי, שמוצא עצמו מתאהב בסופי, נערה צעירה האמורה להינשא לברון אוקס, שאר הבשר הגס והחרמן של המרשלין.
התפתחות העלילה מתקיימת על מישורים רעיוניים הנוגעים בזמן העובר – באמצעות דמותה המיוחדת של המרשלין שמבינה כי שעתה היפה כבר במהלך האחרון שלה, באהבה הפורחת – באמצעות אוקטביאן וסופי, ובמעמד החברתי – באמצעות הברון אוקס, אביה של סופי והסובבים אותם.
בהתאם לכך גם בנויות שלוש המערכות של האופרה, והבמאי מקסימיליאן של יחד עם מעצב התפאורה והתלבושות גוטפריד הלנוויין השכילו להעביר את הרעיונות האלה בשלוש תפאורות שונות, בשפע תלבושות ובמסכות מרהיבות, ובאמצעות ההחלטה לתת לכל מערכה את הצבע שלה. כחול לילי במערכה הראשונה המתרחשת בחדר השינה של המרשלין, צהוב-זהב בטירתו של הברון אוקס, ואדום חום בפונדק שבו מגיעה העלילה אל פתרונותיה.
במהלך המערכה הכחולה, האירוטית, נכנס לבמה "כתם צהוב-זהב" בדמותו של הברון אוקס, ובמערכה השנייה, הצהובה, הוא מופיע בתלבושת אדומה בוהקת, כצבע המערכה השלישית, שבה תשוב לבמה המרשלין בתלבושת מלכותית כחולה. משחק הצבעים בין המערכות כולל את התלבושות של כל המשתתפים, את האיפור, את הפאות, את הכפפות והנעליים ואת האבזרים.
התפאורה והתלבושות, וכן התאורה המשלימה שעיצב אלאן בורט, מחוברים בצורה מפתיעה למוזיקה ולליברית, למרות שמדובר בעיצוב בעל עוצמה משלו. כך גם הבימוי של של – באמצעות הבמאית המחדשת ורה לוסיה קלבריה – שופע רעיונות קטנים וגדולים שנובעים כולם מתוך המוזיקה והטקסט, ומבלי לכסות עליהם.
סולנים נהדרים
והנפלא מכל הוא שכמו השלמות הבימתית כך גם השלמות המוזיקלית שהמנצח אשר פיש הפיק מכל הכוחות הנוטלים חלק בהפקה הזאת. הוא עצמו ידע לזהות ולהבליט נושאים ומוטיבים, מרקמים צליליים מיוחדים, ואת המצלול האופייני לשטראוס, ושלט להפליא בנגני התזמורת הסימפונית ראשון לציון, שהפיקו פניני צליל מעצמם ומהכלים שלהם.
מי שהשלימו את החגיגת הניצחון הזאת הם השחקנים הרבים, זמרי המקהלה, והזמרים הסולנים, כולם, בתפקידים הקטנים ובעיקר סבטלנה סנדלר וגיא מנהיים כצמד תככנים, טוד וילנדר כזמר איטלקי באריה יפהפייה נוסח ה"מאסטרזנגר" של ואגנר, מיכאל קראוטס המצוין בתפקיד אביה של סופי וולדימיר בראון בתפקיד מפקח משטרה.
אבל את זרי התהילה יש להעניק לארבעת הסולנים הגדולים של האופרה. קורט רידל הנהדר, שחקן וזמר בס בשיעור קומה שאין דומה לו, בתפקיד הברון אוקס, סטפני הוצל, מצו סופרן, ששרה ברגש רב ושיחקה בתעוזת נעורים את תפקיד אוקטביאן (כולל בתחפושתו כמשרתת שהברון חושק בבתוליה), ננסי ווייסנבאך, שדמות המרשלין כמו נכתבה עבורה הן מבחינת קול הסופרן הנפלא שלה והן מבחינת גובהה ויופייה הזוהר. ואחרונה, חביבה במיוחד ומלבבת את האוזן ואת העין, חן רייס שחוזרת אלינו לאחר שפיתחה קריירה בינלאומית (מוצדקת ככל הנשמע לאוזן). רייס הייתה סופי נהדרת, נערה שהגיעה לפירקה, ואל נשיותה המתעוררת.
דומה שכבר לא נותר על מה להמליץ בקשר להפקה המנצחת הזאת, אלא רק זאת: מי שמחליט ללכת למשכן האופרה שלא יוותר על הצפייה בה עד הסוף. היא אמנם נמשכת ארבע שעות ועשרים דקות, כולל שתי ההפסקות, אך כל כולה תענוג אמיתי.
לפרטים נוספים
21/03/2006
:תאריך יצירה
|