המציאות של המבצעים

"אנחנו החומר שממנו עשויים החלומות" - הוא אחד הציטוטים הנבחרים השבים ונלקחים מכל כתבי שקספיר, במקרה זה מתוך ״הסערה״, לצד הציטוט הדרמטי יותר מ"המלט": "למות, לישון, אולי לחלום". שני המקרים האלה, כדאי לזכור, מייצגים משהו שהוא מעבר למציאות. משהו תיאטרלי מאוד בניסוחו. שהרי כל האדם - שחקן. במחזה חייו, בקומדיית חבריו, ובריקוד האינסופי מול המראה שבה הוא נשקף אל זכרונותיו.

זה אולי הרעיון המפכה ביצירתה החדשה של הכוריאוגרפית דנה רוטנברג. לא מרחיק לכת אלא להפך, מקרב מאוד יצירה אל צופיה, ברוחה וגם בפיזיות שלה. הפעם לא במה, ולא מוזיאון ולא מרחב שיטוט. הפעם היא מזמנת אותנו אל אולמה האינטימי של ״התיבה״ בחצרות יפו, שהיא מזהה אותו כ״אולם אירועים תת קרקעי״, והייתי מוסיף על כך מרתף זכרונות, כבכותרת המאמר הזה, ואף למטה מזה.

אל האולם הזה - או העולם הזה - שעוצב נפלא על ידי זוהר שואף כמין סוכת אירוח עטורת ירק וקישוטים ותאורה קסומה של נדב ברנע (שהזכירו לי מאוד את בית הכנסת העתיק בפראג בחג שבועות לפני שלושים שנה), היא מזמנת את ״נבחרת החלומות״ שלה, בתלבושות מגוונות בתפקודן שעיצבו דידו אלקיים ונגה טרגין. 



נבחרת החלומות, צילום: אפרת מזור

החולמים הללו

ואלה החולמות והחולמים: הרקדנית הוותיקה ענבר נמירובסקי, בהריון מתקדם ובגמישות מרתקת. גלעד ירושלמי, רקדן צעיר בשיא כושרו, כהגדרת רוטנברג, ומולטי-גבר או מולטי-רקדן כהגדרתי שנע בקלילות על קו התפר המגדרי. רעות שץ, שכמו ענבר הייתה רקדנית בבת שבע וגם קנאה בה, לדבריה, אך פרשה לפני עשר שנים לעולם הפיזיותרפיה. 

עמם ניל הריס, בשנות הששים לחייו, שגדל בלונדון בפאב משפחתי, חלם להיות רקדן, למד משחק, העלה הפקות של תיאטרון פוליטי בלונדון, עלה לארץ, והוא עובד עם חולי איידס ומדריך מזה כ-30 שנה בבתי ספר, בעיקר בהרצאות מטעם האגודה למלחמה באיידס וכדומה. ובתוכם, איתם ומבחוץ - דנה רוטנברג, הכוריאוגרפית שגם לה מתחשק לזכור ולחלום.



נבחרת החלומות, צילום: אפרת מזור

ואמנם, סביב שולחנות ששואף עיצב ונראו לי ככליות, המרתף האישי של מצפון ומוסר, יושב מניין צופים - 50 בסך הכל בכל מופע - ומולם מעת לעת יושב אחד הפרפורמרים. בשולחן שישבתי לידו ישב ניל וכתב על עשרות גלויות של לונדון מסרים של געגועים ואהבה. רעות סיפרה על חלומה לרקוד ועל הקנאה, וענבר... היא השתלטה בסולו מרתק על השולחן והפכה אותו לבמה. וכמובן, גם דנה שרקדה והרקידה.

בשיחות עם הקהל ובתמונות מחול שונות, עם אביזרים שהוכנו להדגשת מרכיב המעבדה שביצירה, הם שולפים ממעמקיהם את היפים בחלומות שגדלו עמם, את הכואבים בסיוטים שליוו את בגרותם, תמונות-חיות מחיים שבילו בדרך אל הבמות על הקרשים, תרתי משמע. והכל בהומור מפוכח שאומר - אנחנו ואתם זו המציאות של החלומות שאנו חולמים - ובדרך כלל נמלטים מאתנו אל המרתף.

נבחרת החלומות, צילום: אפרת מזור


"וכמו שהחיים חולפים", אומרת דנה רוטנברג, "כך גם 'נבחרת החלומות' תלוי במציאות העכשווית של מבצעיה. הוא הועלה למשך שבוע אחד בלבד, ייעלם לבלי שוב, ויהפוך גם הוא לזיכרון."