התנשאות וגזענות

מאז העלאתו הראשונה ב-1959 בתיאטרון "אהל", בכיכובו של מאיר מרגלית, "הכתובה" הוא המחזה הפופולרי ביותר של אפרים קישון בישראל ובחו"ל. זה גם המחזה הטוב ביותר שכתב  ולא מפליא כי בארץ שבו אליו מספר פעמים, בעברית וביידיש, ולאחרונה גם בתיאטרון הקאמרי. עתה היא עולה בתיאטרון הספריה בבימויו של אבישי בן גל, בוגר בית צבי ככל שחקני ההצגה.

תהילת המחזה עברה במהירות לחו"ל, וכמעט 60 שנה אחרי כתיבתה ״הכתובה״ היא לא רק מקפצה לנוסטלגיה חברתית-תרבותית. כי קישון, בעין-הצוחקת-לציון שלו, איננו מרחם על אף אחת מהדמויות ומלעיג על כל התנשאות וגזענות בחברה הישראלית, שאמנם אימצה אותו לחיקה בתחילת הדרך אך הפנתה לו גב בהמשך.

החיצים שלו במחזה הזה מופנים אל נציגי אצולות מדומות הניצבות משני עברי המתרס. מכאן היהדות הגזעית בעלת התודעה הגזענית שמסמכים כמו כתובה ותעודת נישואין מכשירים עבורה את השרץ החשוד בממזרות ח"ו. ומנגד הקיבוצניקים והווייתם, שהתנשאותם דומה ואיננה פחותה מזו של הבורגנות והאקדמיה, והאשכנזיות של שנות החמישים.




הכתובה, צילום: יוסי צבקר




אתה אינ-סט-ל-טור 

כמו רבים מספריו המחזה מפנה זרקור לענייני משפחה והפעם מספר על הכנות אחרונות לחתונה בביתם של יוצאי קיבוץ. אבי המשפחה, אלימלך, שהוא שרברב אמן בעיני עצמו, ואילו בעיני אשתו שיפרה הוא בסך הכל אינסטלטור לא-מי-יודע-מה. היא בשעות הפנאי שלה תופרת שמלות לפי ירחוני האופנה. 

הכלה היא בתם של השניים, איילה, והחתן הוא רוברט, פוץ אקדמאי משושלת רבנית, שאמו לא תשחרר אותו מאחיזתה אם יש חשש, ואפילו קל, שכלתה לעתיד נולדה בחטא. כצפוי, כמובן, אצל הקיבוצניקים, גם אם כבר "לשעבר". מאחר שאין הוכחות כמו תעודת נישואין וכתובה, שמציאתם היא התנאי של אם החתן למימוש החתונה, וכדי להציל אותה, נמצא פתרון ברעיון שההורים יתחתנו מהר לפני הצאצאים.

בכל אותה עת משקיפה על המתרחש יפה, השכנה שלוטשת עיניה ויישותה בתשוקה ברורה אל אלימלך, והיא מתערבת ברגעים הכי עדינים ומגבירה את המתח בין שיפרה ואלימלך. ומנגד מתערב במתרחש גם הסיוע שמגיע מהקיבוץ בדמותו של בוקי, צעיר חביב שמבחין מיד בייחודה של הכלה המיועדת.  

הכתובה, צילום: יוסי צבקר


בימוי ומשחק שובביים

אבישי בן גל ביים את ההצגה בחיוך שובבי שיודע ללחוץ גם על הנוסטלגיה וגם על האקטואליה הנושבת מהטקסט הקישוני האופייני. הקצב מהיר מאוד מהתחלה ודמותו של אלימלך, אותה מגלם ניר מנקי, בוטה ותקיפה יותר מכפי שעיצבו אותה מאיר מרגלית באהל ושלמה בראבא בקאמרי. 

ודווקא לקראת הסוף, ככל שאלימלך ושיפרה מגבירים את המאבק ביניהם למימדים של קרב מילולי סוחף ובלתי נשלט, מנקי מוריד יפה את הווליום ושולף מתוכו רוך ועדנה נוגעים ללב. במהלך הפוך יוצרת ענת זמשטייגמן דמות יפה של שיפרה שבחלק הראשון היא כאילו פסיבית במתרחש, אך בהמשך שולפת מתוכה נחישות, עקשנות ותחכום ולרגעים היא חושפת שלהיות קיבוצניקית לשעבר לא מחייב התרככות וכניעה עירונית.

את ההצגה שלהם גונבים שני נציגי העלייה האצילה מאירופה. יפה בגילומה המפתה של פזית ירון מינקובסקי היא הנחש והתפוח של גן העדן המדומה שבאה אליו מ״שם״. תנו לה הזדמנות לחשוף כתפיים וירכיים והיא יודעת מה ערכה. גם רוברט, החתן המיועד, יודע מה אין-ערכו בלי אמא, וטל וייס המגלם אותו הוא גנב-שותף של ההצגה בכל רגע שהוא מזכיר לנו את הקישוניאדה האנושית.



הכתובה, צילום: יוסי צבקר



דניאל היב, הבוגרת הכי טרייה של בית צבי, היא איילה, הכלה שבעצמה איננה יודעת מה באמת מושך אותה אל רוברט,  אבל היא בהחלט מבינה מה מביא אתו בוקי, הקיבוצניק הצעיר שמיכאל גמליאל מצליח להפיק ממנו הרבה חן, ממזריות ותושייה.

סלבה מלצב עיצב במה פשוטה שעל קירותיה סימונים דוהים של נוסטלגיה תל אביבית וריהוט של שנות ה-50, כך גם נטשה מנטל שעיצבה את התלבושות, ויאיר סגל עיצב תאורה קיצית טובה.

אינני בטוח שגם מחזות אחרים של קישון יכולים עדיין לעשות לקהל בן ימינו את מה שעושה "הכתובה" שלו, אבל כדאי בהחלט להתנסות בכך בתיאטרון הספריה.