השפלות, תקנות וייסורים
כאשר נודע על דבר התאבדותה של אסתי וינשטיין, בת לחסידות גור שנודתה ממשפחתה על רקע מערכת היחסים המחרידה עם בעלה, היו מי שאמרו כי לא הופתעו. הספר שלה שהתפרסם אחרי כן חשף את הקרקע המורעלת שממנה ביקשה להימלט. היא שילמה מחיר יקר, ויותר מכל הייתה זו הפגיעה בזכותה לחיות כאדם, לחיות במשפחה אוהבת, ולגדל את בנותיה כאם החרדה לגורלן.
היא התאבדה בקיץ לפני שנה וחצי, ובמכוניתה נמצא פתק שכתבה הממצה את מצבה ונפשה באותם רגעים שבהם ניטלה ממנה נשימתה האחרונה: ״אני מבינה שאני חולה ותלותית ואני לא רוצה להמשיך ולהיות למעמסה עליכם... אל תשקיעו הרבה בטקס, משהו צנוע עם המון פרחים ותזכרו שזה מה שבחרתי שהכי טוב בשבילי וגם אם תגידו שאני אנוכית, אני מקבלת בהבנה את חוסר ההבנה שלכם.״
אחרי ההתאבדות, החליטה תמי, הבת היחידה משבע בנותיה שדבקה בה, לקיים את הצוואה שהשאירה אמה, ופרסמה את הספר שכתבה, תחילה במהדורה דיגיטלית ברשת, ובהמשך בהוצאת כנרת זמורה ביתן. שני הנוסחים שבהם נחשפו הסודות הכבדים, ההשפלות, התקנות והאיסורים, כנגד רוחה וגופה של אסתי, עוררו סערה גדולה.
כפי שמעידה בתה בפתח התכנייה המרתקת שערך וכתב רמי סמו - ולטעמי חובה לקרוא את כולה - אסתי ״הייתה בת 50 כשהתאבדה, 42 שנים כחרדית, מאחורי חומות.״ בשמונה השנים הנותרות, אחרי שנמלטה מחסידות גור והעולם החרדי, ״קיר אטום חצץ בינה לבין עולמה הקודם.״ הספר שכתבה הפך להיות כתב האישום העדכני ביותר כנגד אותו עולם.
עושה כרצונו, צילום: ז'ראר אלון
האולם דומם בתדהמה
אני מודה שיצאתי נבוך מהפרשה כולה מאז נחשפה בספרה ובאי הבנה מוחלטת של הטירוף הרעיוני, ה״אמונתי״ והתקנוני, של חסידות גור, ובמיוחד של בעלה. ומה שנחרט בי הוא איומו של הרב שיסקלו אותה באבנים בגלל מאבקה. את המבוכה והכאב הזה שימרו ואף הדגישו המחזה המצוין והתמציתי שכתב מוטי לרנר על פי הספר שלה, והצגתו בהבימה בבימויה של איה קפלן, עם אסנת פישמן במשחקה שעדיין מכאיב לי גם ברגעי הכתיבה.
לרנר דייק מאוד במינון הדרמטי של התופעות שגיבורת המחזה, דסי, נתקלת בהן, ומצטברות לאותה חומת כלא שפרצה אותה בכוח אישיותה המיוחדת, הישרה. הדיאלוגים חותכים כבאיזמל חד את המתרחש על הבמה ואת הזרימה משם אל האולם הדומם בתדהמה נוכח דמותה של דסי, ובמיוחד מדמותו של בעלה יעקב ושל הרב ״המשגיח״ מטעם אדוניו.
עושה כרצונו, צילום: ז'ראר אלון
המחזה מתאר את ההידרדרות האנושית של הזוגיות שנולדה בכפייה ונוהלה בכפייה בלתי פוסקת בניצול פיזי ורוחני, וגם אם כעדותה של הבת המחזה וההצגה שנוצרו בהשראת הספר אינם ייצוג מדויק שלו, ״אף על פי כן דמותה של אמא, כפי שהיא ניבטת אלי מן הבמה, מספרת את האמת הפנימית שלה בדייקנות מזוככת ומבטאת את מהות המאבק שהיא ביקשה לתאר.״
את מה שהצליח לרנר לעשות במחזה העמיקה הבמאית איה קפלן בהצגה העוצמתית שלה שאין בה אפילו מנה קטנה של נחמה, וייחודה מודגש לא במעט בתפאורה של יהודית אהרון, התלבושות של אביה בש, התנועה של שרון גל, התאורה של קרן גרנק ובמיוחד במוזיקה המקורית המופלאה שחיבר דורי פרנס, ובזמרתן של השחקניות הצעירות המגלמות את בנותיה של דסי - אוראל מאור, כבת הבכירה העוינת, סיוון מסט, כבת השנייה, גילי, היוצאת בשאלה בעקבות אמה, ועמן חן בר, אלינור וייל, נטע טרוים, מאי מלר ונוהר קורן.
עושה כרצונו, צילום: ז'ראר אלון
הישג אמנותי גדול
במרכז ניצבת דמותה של דסי כפי שאסנת פישמן מעצבת אותה בהישג אמנותי גדול, שלב אחר שלב, דיאלוג אחר דיאלוג. השינויים הפיזיים הנלווים לשקיעה הנפשית מדהימים לא פחות מהביטוי הרציונלי המתעקש, מהייאוש המצטבר, ומההתרוקנות של הדמות מחיוניות ומחיים. פישמן מגלמת להכאיב את מהלך ההתאבדות.
לצידה ניצב יואב דונט כבעלה יעקב, במשחק נפלא המכיל היטב את עובדה שגם הוא בעצם כלוא במוסרות גור, אך גם את הבחירה שלו להיות שם, להיכנע לתקנות גם אם הוא מבין את אי-השפיות שלהן. את אלה מייצג הרב זילבר בגילומו המתכתי רב הכוח של יגאל שדה שמצליח למצות את החומר ואת החומרה של החסידות הזאת, והוא מופיע ונעומד - בבימוי מעניין של קפלן - כאלוהים או כשטן.
אורנה רוטברג, כאמה של דסי, מצוינת בעיצוב דמות מוצקה העוברת מנאמנות לרב לנאמנות לבת. מורדי גרשון מרשים בתפקיד האח העובר בעצמו את התהליך הכואב של חזרה בשאלה, ותומך בדסי מבלי יכולת לעצור את נפילתה.
עושה כרצונו, צילום: ז'ראר אלון
״עושה כרצונו״ של אסתי וינשטיין היא תמרור אנושי חשוב, והמחזה שנכתב בהזמנת הבימה, וההצגה המאירה אותו עבור מי שעדיין לא נחשפו ולא הפנימו את מסריו של הספר, הם תעודת כבוד לתיאטרון הלאומי בשנת המאה להיווסדו.
רכישת כרטיסים