|
|
|
 נוכחותם של המבצעים והמבצעות ממלאת מצוין את הכוריאוגרפיה שמתנדנדת בין פשטות בהירה, 'עלילתית' לכאורה, לבין שכלול אנסמבלי או סולני ברעיונות תנועה מהותיים יותר. אלה והבמה היפה מחפים על ההיעדר הטקסטואלי. זה אולי נגיש יותר למי שאינו אמון על שמיעת טקסטים שיש בהם מפיוט ועד אכזריות, אבל זה איננו תחליף מוצלח, לפחות בהפקה הזאת."
|
|
|
|
|
כתוביות-עלילה תופסות את מקום הטקסט בהצגת המחול היפה על פי המחזה האפל
תחושות
ורגשות
אין זו פעם ראשונה שמחזות של וויליאם שקספיר עולים ללא הטקסט. זה קורה בדרך כלל במחול, וכוריאוגרפים יצירתיים מוצאים את הדרך ל״דבר שקספיר״ ברעיונות התנועה שלהם. כך היה במקרה של ״אילוף הסוררת״ ו״רומיאו ויוליה״ של הכוריאוגרף הנפלא ג׳ון קרנקו בבלט שטוטגארט, עם כוכבים כמרסיה היידה, ריצ'רד קרגון ואגון מדסן. אלה היו מהפכות בתחום המחול העלילתי, ולקרנקו הודבק התואר ״שקספיר של המחול״.
עתה בתיאטרון גשר עולה הפקה של ״מקבת״ בבימויו של הכוריאוגרף הרוסי סרגיי זמליאניסקי שפיתח סגנון של ״דרמה פלסטית״. תרם לו רבות מקסים אוברזקוב, המנהל האמנותי של תיאטרון וכטנגוב במוסקבה, ומעצב התפאורה והתלבושות שכובשות את העין בהפקה הזאת ובכל ההפקות הקודמות של זמיאליסקי. תרומה חשובה ניתן לייחס למעצב התאורה אלכסנדר סיבאייב, ולמלחין פאבל אקימקין שלעתים העלה את רף הדציבלים מעבר ליכולתו של אולם נגה להכילם.
לשיטתו של זמיאלינסקי, ״רגשות אנושיים זהים בכל רחבי העולם. יש שפה חושית אוניברסלית. היכולת להאמין, לאהוב, לסלוח. אין צורך לדעת את המילה בשפה כזו או אחרת כדי לחוות את זה. אנחנו מנסים ליצור עולם שבו האווירה שבה נכתבו המילים של גדולי המחזאים תועבר לקהל באמצעות תחושות ורגשות. […] יצירה ללא מילים מאפשרת לנו להגיע למקומות בלתי צפויים, להבין לעומק אנשים ואירועים ולא להסתפק בהסברים חיצוניים עבורם.״
מקבת, צילום: ישעיה פיינברג
סיפור מסגרת
אבל בניגוד לכך, משום מה, הוא אינו נאה דורש נאה מקיים, ואת העיבוד של המחזה להפקה הזאת שערכה ראסה בוגוויצ׳וטה-פצה מלוות כתוביות המסבירות לקהל מה קורה, בדרך כלל ללא צורך ולעתים בצורה מגוחכת כמו ״ליידי מקבת מתאבדת״ עבור תמונת הסהרוריות שלה. כל המפרט התוכניתי, אגב, כולל תיאור הדמויות כמו ״המלך הטוב דנקן״ מופיע בתכנייה על שתי צורות הנגשתה - כחוברת מזכרת וכחוברת פשוטה.
מקבת, צילום: ישעיה פיינברג
לעיבוד נוסף סיפור מסגרת שבמהלכו זמליאניסקי מתאר את לידתו הלא טבעית של תינוק, ואחר כך שלושה נערים, חברים מילדות, שהם מקבת (בגילומו של הנער איל איבשין) , בנקו (בגילומו של ליאור שבקוב, שיגלם בהמשך גם את בנו) ודנקן (הנער טומי צור). הם משחקים משחקי מלחמה, עד שדנקן מוכתר למלך. שני חבריו ״נשבעים להגן על חייו כעל חייהם ויוצאים לקרב״ שבו - כך ממשיך התיאור ״מקבת משקיע את כל מרצו בקרב - הוא מוכרח להתעלות על כולם.״
מנקודה זו העלילה חוזרת למתווה העלילה השקספירית, כולל שינויים קלים ובראשם הכפלת מספר המכשפות, וחלוקתן לשלוש בלבן ושלוש בשחור, אך הלבוש אינו מתבטא בהבדלים תוכניים. בנקודה זו אני חייב להצדיע לשחקניות הוותיקות נטשה מנור, ליליאן-שלי רות וסבטלנה דמידוב שנענו לאתגר ומילאו אותו מצוין יחד עם כרמל קנדל, טלי אוסדצ׳י ושרון בורשטיין-ביצ׳צ׳י.
מקבת, צילום:ישעיה פיינברג
להקת מחול
האתגר המהותי של הלהקה כולה הוא בתחום התנועה, וצריך לשפשף את העיניים כשרואים את אלכסנדר סנדרוביץ׳ המגלם את מקדף, רוקד כרקדן מיומן, יחד עם הנרי דוד המרשים כדנקן, דור מיכאלי המוצק כבנקו, ואבי אזולאי, המאצ׳ו המושלם, כמקבת. שלושתם, יחד עם רוני עינב כליידי מקבת טורפת ומיטרפת, רות רסיוק כליידי מקדף הנאמנה, מקסים רוזנברג ואלי מנשה כאצילים, רוצחים ומשרתים, יכולים להיחשב כלהקת מחול מקצועית לעילא ולעילא.
נוכחותם של המבצעים והמבצעות ממלאת מצוין את הכוריאוגרפיה שמתנדנדת בין פשטות בהירה, ״עלילתית״ לכאורה, לבין שכלול אנסמבלי או סולני ברעיונות תנועה מהותיים יותר. אלה והבמה היפה מחפים על ההיעדר הטקסטואלי. זה אולי נגיש יותר למי שאינו אמון על שמיעת טקסטים שיש בהם מפיוט ועד אכזריות, אבל זה איננו תחליף מוצלח, לפחות בהפקה הזאת של ״מקבת״.
מקבת, צילום: ישעיה פיינברג
בסיכום, תיאטרון גשר מעלה גרסה חזותית, מוזיקלית ומחולית לאחד המחזות הטרגיים היותר, עבור מי שלא מחפש את שקספיר ומי שימנע מלקרוא את הכתוביות.
14/02/2018
:תאריך יצירה
|