פסטיבלים - הילד חולם - מחכים לישועה

שובו של המחזה הענק של חנוך לוין אל בימת התיאטרון הוא אירוע מצמית לימינו

הד גדול לימינו

"הילד חולם" של חנוך לוין נחשב כפסגת יצירתו הבימתית כאשר הועלה ב-1993 בהפקת הבימה, תיאטרון חיפה ופסטיבל ישראל, בבימויו של לוין, עם תפאורה מרגשת של רוני תורן ובכיכובן של דינה בליי כילד וג׳יטה מונטה כאמו הנאבקים על הזכות לחיות, להאמין, לנחמה.

ההפקה הגדולה ההיא, עם עשרות משתתפים, הוצגה 70 פעם, ובהמשך שודרה גם הקלטת הטלוויזיה הלימודית, וכמובן כל מי שקראו את המחזה בספר ובהמשך באתר המחזות של לוין. ולפני עשר שנים בגרסת האופרה של המלחין גיל שוחט והבמאי עמרי ניצן.

בכל אלה הובלטה העוצמה הפיוטית הגדולה של לוין במחזה שכתב בהשראת ״מסע הארורים״ של 1939 כאשר מאות פליטי גרמניה הנאצית, ערב תחילת המלחמה, נדדו בלב ים בחיפוש אחר ארץ מקלט שתיאות לקבלם. על האתגר שמציב הטקסט המיוחד של לוין נכתבו ניתוחים מקצועיים וביקורות המצוטטים בשפע בתכנית-חובה שערכה רבקה משולח.

הילד חולם, צילום: ז'ראר אלון

פליטים ו״חולמים״

העלילה, כמעט אין צורך להדגיש, חובקת בתוכה התייחסות אילמת של לוין לשואה, גם אם אינה מוזכרת כלל ולמרות שהוא כיוון אל משהו גדול יותר, אם אפשר בכלל לשערו. 25 שנה אחר כך, כאשר המחזה חוזר לבימת התיאטרון בהפקה משותפת של הבימה והקאמרי, ובבימויו של עמרי ניצן, ההד הגדול הנשמע בה הוא לימינו אלה, לפליטות של המאה ה-21, סביב לנו, אי שם בארצות הברית עם ״החולמים״ של טראמפ וגם אצלנו עם צל הגירוש של הגר היושב בקרבנו.

ואכן, המחזה מתאר מצב קיומי אכזרי כאשר אירועים גדולים שוברים את השלווה של חברה שלמה, של תרבותה ושל חיי המשפחה, וזורקים את האנושות אל תהום האימה, למצב של פליטים נואשים הנזרקים מעולמם ללב ים, וכל חלומם למצוא מקלט על יבשה. בתווך נמצאים אם ובנה שנרדם ונעור מחלומו המתוק והם נאבקים להישאר יחד עד הסוף, כאשר הכוחות כלים והילד המת מצטרף לשדה הקטל, אולי כאחרון הילדים המתים.

הילד חולם, צילום: ז'ראר אלון

אינטימיות ומהות

ההצגה החדשה אינטימית יותר יחסית לשתי ההפקות הקודמות - בתיאטרון ובאופרה - וניצן הדגיש בכך את המהות הרעיונית של המחזה, את תחושת האין-מקלט, את ההכרה שפעמי הנחמה והישועה מאחרים לבוא, וגם יצר מחווה יפה לכיוון הבמה הריקה בדרך כלל שלוין אהב.

את הבמה ואת התלבושות עיצבה בעדינות פולינה אדמוב עם רקע ואביזרים או חפצים שנכנסים ויוצאים, החל במיטה ובהמשך בספינת-מפרש וכלה בעולם הילדים המתים - ותמיד עם רקע שגווניו, כמו כל המתרחש, נצבעים כציור במכחולי התאורה של קרן גרנק.

הילד חולם, צילום: ז'ראר אלון

יוסף ברדנשווילי כתב מוזיקה מקורית שיש בה אזכורים למוזיקת עמים, לתחושות של דרמה גדולה ומגע אנושי והברקות כמו עיבוד נפלא לסדרת שירי-משחק של ילדותנו הישראלית כל כך. מירי לזר שעיצבה את התנועה השלימה נהדר את ההברקה הזאת.

המנהל המוזיקלי שניגן הוא אוהד בן אבי, ובהקלטות השתתפה בקלרינט אבושה אטלנוב. ועל אלה נוסף השיר ״הנה ימים באים״ עם הלחן של פולדי שצמן עבור ההפקה ההיסטורית.

הילד חולם, צילום: ז'ראר אלון

אנסמבל שחקנים מרגשים

וכל אלה, בשירותם של 19 שחקני הקאמרי והבימה שהופעתם המרגשת החייתה את השפה של לוין, את עלילת המחזה, ובעיקר את הכאב האנושי הגדול ואת החמלה, את הציפייה לנחמה של המחזה המיוחד הזה, המתנבא נפלא על מכתב הפרידה של לוין ב״אשכבה״.

בראש האנסמבל הגדול ניצבות נעמה שטרית המופלאה כילד ואולה שור-סלקטר המרגשת כאמו. לב המחזה וההצגה הוא של שתיהן, מרתקות בעיצוב המאבק בין האם הרוצה להציל, ותעשה הכל לשם כך, לילד הנאחז בה ואינו מוכן להיפרד, פעם ועוד פעם, עוד מקווה. בן יוסיפוביץ' המצוין בתפקיד האב הנרצח לעיני בנו ואחר כך בתפקיד של ראשות ההגירה.

הילד חולם, צילום: ז'ראר אלון

איתם ובמיטבם אסף פרי, כמפקד הכוחות הפולשים, ורות אסרסאי כבת לווייתו שנולדה לאהבה, נורמן עיסא כרב חובל של ספינת הפליטים, שלומי אברהם בשלושת תפקידיו, ערן שראל כעיוור וכמתקנא בחיים, אושרת אינגדשט החיונית כנוסעת מנחמת, וכילד מת הוזה, שחר רז כמושל האי, ונמרוד דגן כנוסע משולהב וכילד מת.

ציון לשבח קבוצתי מיוחד מגיע לתמונת הילדים המתים ולאנסמבל הכולל את אינגדשט ודגן, הדר ברוך, רוני מרחבי, רביב מדר, ניר משעל וזיו קלייר. בתפקידי חיילים ושומרים הופיעו עידו חומסקי-מלאך, אליעד סודאי ורון גליק.

בסיכומו, שובו של ״הילד חולם״ הוא אירוע בימתי חשוב הנע מהימים ההם אל המקום והזמן הזה. בבקשה, אל תחמיצו.