מחיר ההגנה

״טרור״ הוא אחד המחזות הגרמניים הפופולריים ביותר בעת האחרונה, פרי עטו של פרדיננד פון שיראך, עורך דין וסופר שנולד במינכן ב-1964. הוא אחד הסנגורים הבולטים בברלין, ולפני תשע שנים החל לפרסם סיפורים, זכה להצלחה בינלאומית מרשימה, וב-1911 כתב את המותחן ״פרשת קוליני״ המכיל את דמותו של סבו הנאצי, באלדור פון שיראך, שהיה מנהיג הנוער ההיטלראי וראש מחוז וינה, ובמשפטי נירנברג נדון ל-20 שנות מאסר.

הרקע האישי הזה, ולמעשה גם תקופת הטרור הנאצי אינם נזכרים כלל במחזה המיוחד ״טרור״, העולה עתה בהצגת התיאטרון הקאמרי, ורק בשני רמזים במסמך הארוך שכתבה לתכניה הבמאית שרה פון שוורצה על המחזה, על הבימוי ועל המוזיקה המצוינת שכתב גדי סרי בהשראת שירי ההלל של דעאש. הרמז הראשון, העדין וכמעט מובלע, הוא במלים ״ההיסטוריה המשפחתית״ של פון שיראך. הרמז האחר, הברור יותר, הוא בהתייחסות למוזיקה של אנשי דעאש ש״הזכירה לנו את הובלת האנשים לתאי הגזים בליווי מוזיקה קלאסית״.


טרור, צילום: שי-לי עוזיאל

אני מטעים את השאלה הזאת כי עבורי שאלת הנאמנות של הגרמנים לחוקי הטרור של הרייך הנאצי איננה יכולה להישאר סגורה בארון כאשר מדובר במחזה העוסק בשאלה אם ליחיד ולמצפונו יש תפקיד במאבק נגד הטרור ואפילו אם פירושו של דבר שהוא יגבה מחיר יקר של חיי חפים מפשע. וללא השוואה למה היה אז שם, השאלה הזאת צפה ועולה גם כאן בדיונים על מחיר ההגנה אצלנו מפני הטרור של חמאס וארגונים פלסטיניים אחרים. ולא, בהחלט לא בהקשר הספציפי של אלאור עזריה.

כבוד האדם

אבל מכלול הדברים האלה ניצבו לפני בסופה של ההצגה כאשר הקהל שצפה בה התבקש להכריע כחבר מושבעים במשפטו של טייס שהפיל מטוס על 164 נוסעיו וצוותו כדי להציל או למנוע הרג של 70 אלף צופים שישבו באיצטדיון כדורגל. מדובר בפרשה מציאותית שהסעירה את גרמניה אחרי אסון מגדלי התאומים בארה״ב. 

האירוע היה כאשר טרוריסט - אחד או בקבוצה - השתלט על מטוס לופטהנזה שעשה דרכו למינכן ואיים להתרסק שם באיצטדיון המלא. מטוסי חיל האוויר הגרמני הוזנקו, אך אחרי סדרת התראות למטוס שלא נענו, החליט הטייס לארך קוך, בניגוד או בהעדר הוראות, לירות טיל מתביית לעבר המטוס החטוף והשמיד אותו על נוסעיו. כאשר נחת הוא נעצר והובא למשפט כרוצח של 164 גברים ונשים ושני ילדים.


טרור, צילום: שי-לי עוזיאל

המחזה דן בשאלה אם הטייס, שאותו מגלם היטב אבישי מרידור, היה רשאי לפעול כפי שפעל על דעת עצמו, ובהתאם למצפונו, בידיעה שפעולתו הייתה בניגוד מפורש לחוקה הגרמנית. במהלך המשפט שפון שיראך עיבד למחזה רעיוני מאוד, מביאה התובעת, במשחקה הנמרץ של עדי גילת, דוגמאות שונות לפעולות מסוג זה, אך גם היא וגם הסנגור, במשחק קר וענייני של ניר סעדון, אינם הולכים להיסטוריה של בני עמם ולדוגמאות הספורות של התקוממות אישית ומצפונית של כמה מהם כנגד הנאצים.

לעומת זאת הדיון נסב סביב השאלה אם לאדם הנתון בסכנת חיים או לזה שאולי יתבקש לשם בחייו כדי להציל חיים אחרים, עומד סעיף החוקה הדן בכבוד האדם וחירותו. על השאלה הזאת מתבקשים לענות הקצין המתאם של פעילות חיל האוויר, במשחק מצוין של רובי מוסקוביץ׳, ואלמנתו של אחד הנספים במטוס, בגילומה המרגש של רותם כרמלי. 

זה כמובן - אך לא במישרין - מתייחס גם לוויכוח המתנהל אצלנו סביב בית המשפט העליון שבהנהגת נשיאו לשעבר השופט אהרון ברק העמיד את העניין כמבחן משפטי עיקרי אל מול החלטות הכנסת והממשלה, וזרועותיהם.


טרור, צילום: שי-לי עוזיאל


אשם או זכאי

לפיכך מדובר במחזה שיש בו קריאה למחשבה עקרונית על רקע מעשי מאוד, ושרה פון שוורצה ביימה בענייניות מדוקדקת את התרגום המצוין שלה ושל אמה, אסתר פון שוורצה, ואף עיצבה את התלבושות לשחקנים שנדרשו כדבריה ״להבין מה ההסתכלות הפרטית של כל אחת מהדמויות על האירוע ולא רק כבעלי תפקידים באולם בית המשפט.״ וזה אומר שברגעים מסוימים גם הרגש הפציע לתוך היובש הטיעוני.

תפקיד חשוב בבימוי הוא העיצוב החזותי הקר לכאורה שעיצב אבי שכווי, עם תוספת עיטור וידאו ותאורה טובים של איתמר לוריא. קירות פרפלקס שקופים ברקע מאפשרים להציץ אל אחורי הקלעים של אולם בית המשפט המופנה לעבר הקהל, שגם יראה את עצמו מאזין בכובד ראש לנאמר, עד שישחק בתורו את התפקיד שהמחזאי והבמאית יטילו עליו - להצביע ״אשם״ או ״זכאי״. בהתאם להחלטת הרוב תקרא השופטת, שאותה מעצבת היטב עידית טפרסון, את ההנמקה המתאימה (שתי ההנמקות מופיעות בתכנייה שערכה רבקה משולח).


טרור, צילום: שי-לי עוזיאל

אחרי ההצגה, שראוי להביאה לבתי הספר, הקהל דן בינו לבין עצמו בשאלות שהתעוררו. כל צופה בהתאם למצפון, לתחושה האישית של הזדהות עם כל אחד מהמצבים - של הקורבן, של הניצול, של הנאשם, העדים והמשפטנים. לפחות בתיאוריה, לכל אחד יש הזדמנות להכרעה על חיי זולתו.

וזה בדיוק כוחה של ההצגה המיוחדת הזאת. זה ייעודו של תיאטרון המכבד את קהלו. לראות, להפנים, להגות ולדון בלי מורא ובלי משוא פנים.