המון רעש
במחלקת הקומדיות של ויליאם שקספיר שמור מקום מיוחד ל"מהומה רבה על לא דבר", שעלה לראשונה לפני 420 שנה, אולי בזכות העובדה שאין בה עלילה עיקרית וכל מה שמתרחש במחזה בנוי מעלילות משנה המשרתות זו את זו. משום כך זה היה אחד המחזות הפופולריים ביותר של שקספיר כבר בימיו שלו.
השקספירולוגים האקדמאים חופרים כבר מאות שנים בניסיונותיהם הבלתי נלאים להנציח את ציוויי הלכתם – נוסח בית שמאי או בית הלל, כפי שניתן לטעום בתכנייה העשירה שערכה רבקה משולח. גם ביחס ל״מהומה רבה על לא דבר״ הם עושים המון רעש, כפי שדורי פרנס תרגם את שם המחזה בתרגום המבריק שלו לעברית ליצנית שחוגגת בגדול, בכל משפט, בהומור, פיוט מפעים, פרוזה גבוהה, חידודי לשון, ולא מעט שפת רחוב.
כל מה שקורה במחזה מתרחש במהלך ביקור נימוסין של כיתת צבא בכפר שבו יש לחיילים ולפדרו מפקדם ידיד טוב, שבתו ואחייניתו ראויות לשידוך גברי. קלודיו, יד ימינו של פדרו, מבקש לשאת לאישה את הרו, בתו של המארח לאונטו. העניין מסתדר על נקלה והכל מתקדם מהר לקראת טקס הנישואין עד שג'ון, אחיו הממזר של פדרו, מארגן תרמית המביאה לביטול החתונה.
מהומה רבה על לא דבר, צילום: ז'ראר אלון
בתוך העלילה הזאת שנראית כטרגדיה של הטעיות מתפתחת פרשיית יחסי האהבה הטעונים בצחצוח חרבות-לשון מבריק בין באטריצ'ה בת הדוד, רווקה מושבעת, כמעט אם-טיפוס של פמיניסטיות ישראליות, לבין בנדיק, מקבוצת האורחים, שכמוה גם הוא רווק מושבע ובעל לשון חדה.
ואם לא די בשתי העלילות האלה מכניס שקספיר עלילונת קטנה בדמות כוח שיטור מקומי המיועד להכניס צהלה לקומדיה. בראש הכוח ניצב מפקד שהוא בדיחה וחמור גם יחד וגם בדיחה פרטית של שקספיר על חשבון אביו, שהיה בין השאר גם אחד מארבעת השוטרים של סטרטפורד.
מאיטליה למקסיקו
הגרסה החדשה של התיאטרון הקאמרי, בבימויו של אודי בן משה ובעיבודו - כולל זה של התרגום - נבנתה בעקבות רעיון של מעצבת התפאורה לילי בן נחשון, כפי שהיא מעידה בתכניה, שנשבתה ברעיון של אווירת קרנבל המוות במקסיקו, הכולל ״מסכות צבעוניות בדמות שלדים, עלייה לקבר והנחת מנחות של נרות ופרחים, בעיקר ציפורני חתול המכונים גם flor de muerto (פרח המוות), שלפי האמונה קוראים אליהם את רוחות המתים.״
ואמנם הבמה של בן נחשון יפהפייה ומקסיקנית - כולל שני קקטוסים פאליים ניידים לצרכי העלילה שבגרסה הזאת חסרה בה חושניות מינית - שופעת שרשרות פרחים, ומסכות נהדרות, תאורה צבעונית של חני ורדי ותלבושות יפות מאוד של אורן דר.
מהומה רבה על לא דבר, צילום: ז'ראר אלון
אלא שהבמאי, שלדברי בן נחשון הבין אותה מיד, הוליך את ההצגה אל אואזיס בימתי מדומה, והמקסיקו שלו הפכה להיות בר זנוח שכבר מזמן אזלה בו הטקילה, ולרקדנים - בכוריאוגרפיות היפות של אריאל וולף למוזיקה של בוריס זסלבסקי - לא היו קסטנייטות.
היובש הזה וקצב ההצגה בכללו הותירו את החיוניות רק לדודו ניב הנהדר בתפקיד דון ג׳ון הממזרי והשתיין ואת תשואות הקהל לתמונות המשמר האווילי בכיכובם של מוטי כץ, בוטה ומשונן, עזרא דגן כסגנו העדין ועילג, רובי מוסקוביץ׳ ואדם שפר כאהבלים חתומי פנים.
מהומה רבה על לא דבר, צילום: ז'ראר אלון
שפע כשרונות לשווא
מי שיצאו פגועים במיוחד בגרסה הזאת הם ענת וקסמן שנראתה לי אבודה בתפקיד המקוצץ משום מה של ביאטריצ׳ה, ויובל סגל שהמבטא הכאילו מקסיקני שלו הפך את בנדיק לליצן מוציא לשון פעם ועוד פעם, שהליכתו נראית כמי שמטאטא נתקע בו ורוב הזמן שיחק כהומו. זה בלט כנגד הגבריות העניינית והטובה של עודד לאופולד כדון פדרו, מפקדו.
אוהד שחר היה מצוין וגברי ודרמטי כאביה של הרו, שגולמה על ידי נטע פלוטניק כנערה יפה שאין לה הרבה מה לומר. אבישי מרידור כקלודיו היה טוב וחד כמאוהב וכנבגד. אבי טרמין היה הכומר רב התושייה הממזרית, אסנת בן יהודה הייתה עסיסית כאורסולה, מיה לנדסמן עליזה כמרגרט, השותפה בלי דעת בתרמית של ג׳ון, יחד עם איתמר זהר. ישי בן משה כחברו היה מעשי וגם חשף את ישבנו בפייסטה.
קהל המוזמנים צחק, השחקנים הודו לקהל, והמסך נסגר על אחת הגרסאות המוזרות של המחזה הזה ועם שפע של כשרונות לשווא שזכיתי לראות.
מהומה רבה על לא דבר, צילום: ז'ראר אלון
לרכישת כרטיסים