הומור, כאב ויידישקייט

״מר גרין״ מאת ג'ף בארון עלה לפני 17 שנים, בבית הקאמרי הישן בפסאז׳ הוד בדזנגוף, העומד עתה בשיפוץ מסיבי כביתו העתידי של תיאטרון בית ליסין. יש משהו אולי ביזארי בכך, אבל הזכרונות מאותה הצגה חיים היטב לכל מי שהיה שם בחדר החזרות הקטן במעלה הבניין, ובאולמות אחרים ברחבי הארץ, כאשר את שני התפקידים הנפלאים שבארון כתב, ואלון אופיר ביים, חיו להפליא יוסי גרבר, ומיכה סלקטר לחילופין עם אביתר לזר.

עתה, ובתרגומו הנהדר של עידו ריקלין, המחזה המיוחד הזה על מפגש בכפיית-נסיבות בין אלמן זקן לצעיר שבא לבקר אותו פעם בשבוע, המחזה חוזר לבמה, בתיאטרון בית ליסין בבימויו המצוין של נתן דטנר ובתפאורה גדולה ומרשימה של אלכסנדרה נרדי, שברגע הראשון הטרידה אותי המחשבה על הניגוד בינה - על פרטיה וגווניה - לבין המימד האינטימי מאוד של המפגש בין השניים.

אבל מהר מאוד המחזה והבימוי, ובעיקר המשחק, מילאו את הבמה והעניקו חוויית תיאטרון אנושית ועשירת הומור לצד כאב והרבה יידישקייט אמריקאי - עם התלבושות הטובות של אורן דר, המוזיקה היפה של ליאור רונן, והתאורה של עדי שימרוני שנענתה מאוד לרוח המחזה.  


מר גרין, צילום: כפיר בולוטין


חמלה ונחישות

בלב עלילת המחזה ניצב מר גרין, יהודי שהתאלמן זה מקרוב מאשתו, אחרי 59 שנים של זוגיות מושלמת. זמן מה לפני עלות המסך כמעט ופגעה בו מכונית שנהגה עצר ברגע האחרון. גרין אמנם נפל והצעיר, רוס גארדינר, נדון על ידי בית המשפט לחצי שנה של עבודת שירות - ביקור שבועי אצל גרין וטיפול בענייניו. במפגש הראשון והשני אפשר לומר שגרין, המשלים בכאב עם בדידותו, קצת מבוהל מהעניין והנמרצות של רוס לעזור.

אבל בהמשך מתרחשת ההתקרבות כאשר רוס, הדואג ברצינות של איש עסקים, נגלה לגרין כיהודי, ומביא לו את המאכלים מהמסעדה הכשרה האהובה על הזקן. ההתקרבות הזאת עולה על שרטון כאשר רוס יוצא מהארון וגרין מגרש אותו. 

זה הרגע שבו הקומדיה של בארון הופכת להיות דרמה יהודית מכאיבה, כאשר מתברר כי גרין הוא גרסה עכשווית של טוביה החולב, שקרע קריעה על בתו שנישאה לגוי. אבל בארון, כמו שלום עליכם לפניו, וכמו יעקב גולדין ב״מירל׳ה אפרת״ יודע להפיק מהדרמה את מלוא החמלה האנושית ואת הנחישות של החיים.

את העלילה הזאת הוליך נתן דטנר בפסיעות רכות ומתגברות כמי שבעצמו חווה בשנים האחרונות תפקידים יהודיים גדולים - ב״כנר על הגג״ וב״פליישר״ - וכבמאי של ״סיפור אהבה בשלושה פרקים״. הוא בנה יפה את הניגוד הראשוני בין גרין לרוס, ובחוכמה הגביר את הקצב הדרמטי לקראת מלוא החיבור ביניהם. רוס זכה לאב שחסר לו כל השנים וגרין זכה בבן, ובעזרתו גם בבתו ונכדיו.


מר גרין, צילום: כפיר בולוטין

המשחק האנושי

וכך, את הבמה הגדולה מילאו גדי יגיל הענק כמר גרין, ועידו רוזנברג הנהדר כרוס. הניגוד ביניהם, החיבור, הניתוק והפיוס היו מושלמים, רוויי הומור במקומות הנכונים ומרגשים בחלקה הדרמטי יותר של ההצגה הנפלאה הזאת.

גדי יגיל היה מר גרין בכל רמח איבריו, שס״ה גידיו, ומצלול קולו ודיבורו. הוא חי את התפקיד עד כי ברגעים רבים הוא לא היה השחקן שמגלם אותו, אלא גרין עצמו. במחוות הקטנות ביותר, בצעדיו הכבדים, ובאור שזרח מעיניו, ואחר כך בהתרעננות הגוף, כאשר התברר לו שרוס יהודי, ואף מעבר לכך כאשר התקשח כאשר רוס יצא מהארון, וחזר להתרכך ולכאוב כאשר פרשות חיי שניהם נחשפו. 

עידו רוזנברג היה הפרטנר האידיאלי לעיצוב הזה, ורוס שלו היה בנוי בשכבות נכונות של עקשנות נמרצת, של אין אונים מול זו של גרין, ובהמשך של חיבורו אל גרין ושל סקרנותו. במיוחד כאשר רוס נפתח לחלוטין בכאב האישי שלו, בבדידות שלו, ובאמת שהאירה לו את הכניסה ללבו של גרין, התברר כי זהו אחד מהטובים בתפקידים שרוזנברג שיחק עד כה.

בסיכום - לכו לראות את ההצגה הנפלאה הזאת שמלמדת את מהות האנושי והחיבור בין ניגודים, קבלת האחר, ובעיקר את הציווי ״ואהבת לרעך כמוך״.


מר גרין, צילום: כפיר בולוטין

לרכישת כרטיסים