עמוק בתולדות אירופה

את האופרה הזאת שג׳וזפה ורדי כתב על פי מחזהו של פרידריך שילר צריך לשמוע. אשדות של מוזיקה נפלאה נשפכים בה מתחילתה ועד סופה, ובכל תמונה יש חידושים והפתעות, קטעים ליריים נוגעים ללב, שמחברים בין רגעים גדולים של דרמות חושניות ואינטלקטואליות, ותזמור עשיר בגוונים וברעיונות.

היא מונומנטלית ולא רק על שום אורכה – בגירסה האיטלקית הקצרה בת ארבע המערכות שוורדי התקין עבור הלה-סקאלה, ומבוצעת עתה באופרה הישראלית, היא נמשכת יותר משלוש שעות כולל הפסקה אחת (בדרך כלל יש לפחות שתיים). היא מונומנטלית משום שוורדי מצא לה מכלול מוזיקלי רחב יריעה ומגוון אף יותר מהפופולריות יותר ביצירותיו, למעט אולי "סימון בוקנגרה" ו"אותלו".

עלילת האופרה נטועה עמוק בהיסטוריה של אירופה באמצע המאה ה-16, מיד אחרי מותו של הקיסר קארל החמישי, שהיה גם מלך ספרד. במרכז העלילה ניצבים יורשו, פיליפ, ובנו מנישואיו הראשונים, דון קרלו, שנועד לשאת לאישה את אליזבטה מוואלואה, בתו של הנרי השני, מלך צרפת. השניים נפגשו והתאהבו, אך בעקבות מות מרי טיודור, בתו של הנרי השמיני מלך אנגליה שהייתה אשתו השניה של פיליפ, החליט פיליפ כי הוא ולא בנו קרלו יישא לאשה את הנסיכה מצרפת.


דון קרלו, צילום: יוסי צבקר


ויש גם אקטואליה מכאן

כל זה מתרחש לפני עלות המסך על האופרה שמתפתחת כדרמה של אהבה בין קרלו לאליזבטה שאיננה באה אל מימושה, יחסי קנאה בין קרלו לאביו, חשדות של פיליפ באשתו ומעורבות של אישה נוספת, הנסיכה מאבולי, המאוהבת בקרלו ומחפשת דרך לנקום בו. וברור שמישהו במשולש הזה יהיה חייב למות בסופו של דבר.

אלא ששילר, ובעקבותיו ורדי, לא חיפשו מלודרמה רומנטית אלא חומר פוליטי, כל אחד מנטיות לבו, ואת זה הם מצאו בשני תחומים: המאבק בין הדת למדינה – ובמקרה הזה מדובר באינקוויזיציה הקתולית בספרד, והמאבק על חירות עמים – ובמקרה הזה מאבקם של בני פלנדריה כנגד שלטונו העריץ של פיליפ השני מלך ספרד.

התבלין הפוליטי הכפול הופך את הדרמה של דון קרלו לחומר משובח קצת יותר, שלא לדבר על אקטואליה פוליטית ישראלית, והציר העיקרי שעליו נעות העלילות הוא הנאמנות, זו שבין בעל לאשתו, בין חברים, בין מלך לכנסיה, בין עם לשליט או בין שליט לנתיניו. שילר הפיק מזה מחזה נפלא שהתרגום המצוין של ישראל אובל הציל משהו מהפיוט שלו, וורדי הפיק מוזיקה מרגשת ומסעירה.


דון קרלו, צילום: יוסי צבקר

ביצוע מרשים

בניצוחו הנלהב של דניאל אורן, היצירה הנפלאה זוכה לביצוע מרשים הנע בין הפגזה אקוסטית של התמונה הראשונה, של תמונת האוטו-דה-פה ועוד כמה נקודות, לבין עיצוב מרגש של הליריות המוזיקלית. אין רגע דל, אולי רק שירת המקהלה, בניצוחו של איתן שמייסר, הייתה יכולה להיות מסיבית יותר, כמו זו שאורן השיג מנגני התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון. 

 הזמרים הסולנים בתפקידים הראשיים היו מרשימים בשליטתם הווקאלית ובמוזיקליות שלהם, ובעיקר זמר הבס סימון לים בתפקיד המלך פיליפ. יונוץ פאסקו היה מצוין בתפקיד רודריגו, חברו של דון קרלו המגייס אותו לעזרת פלאנדריה כנגד אביו.

לרכישת כרטיסים