פסטיבלים - מנמוזין - אור מתוך הערפילים

יצירתו החדשה של תמיר גינץ עם קמע היא אירוע מחול יפהפה, נגיש ומענג עד הסוף

חיוניות מלהיבה של עיצובים

מהו ״מנמוזין״ זה שתמיר גינץ בחר להשתמש דווקא בו ככותרת ליצירתו החדשה? ההיכרות שלי עם המושג הולכת אחורנית אל ״דבר, זיכרון״, יצירתו האוטוביוגרפית הנפלאה של הסופר ולדימיר נבוקוב, שנכתב ב-1951 באנגלית (הופיע בעברית בתרגום מצוין של לאה דובב, ספרית פועלים, 1981), כעבור כמה שנים גם ברוסית, עבר השלמות ותיקונים במשך השנים והפך ספר חובה בלימודי ספרות אוטוביוגרפית.

נבוקוב התכוון לקרוא לספר ״דברי, מנמוזינה״ אך המו״ל שלו הזהיר שאיש לא ירצה לקרוא ספר עם שם כזה. ייתכן שצדק, אבל הפיוט של השם המיועד היה לטעמי נכון פי כמה, ובעיקר למקרא הזכרונות האינטימיים של הסופר מחיי משפחתו, ילדותו והקרובים אליו ביותר. העובדות הקטנות האלה, מהזיכרון הפרטי שלי, ליוו אותי לכל אורך יצירתו היפהפיה של תמיר גינץ עם להקתו קמע ועם ייעוץ דרמטורגי של יואב מיכאלי.

מנמוזין, צילום: כפיר בולוטין

לפני הכל עליי לחבר את גינץ אל שותפיו לעיצוב הנפלא של היצירה. הבמה עוצבה בחשיבה מקורית מאוד על ידי אדם קלר, שעם כ-40 וילונות תלויים, בגוונים בהירים, יצר קיר אחורי בעל שלוש שכבות. הקיר הוא הייצוג החזותי החשוב של הזיכרון האישי הטמון בתוך הזהות הקולקטיבית של חברה שיש לה מסורות, שלכודים בתוכה אינדיבידואלים המחפשים ביטוי אישי. קרני התאורה של שי יהודאי הפיחו בקיר זה חיוניות מלהיבה, ופיזזו את ערפיליות העבר לאור בוהק.

ומה שלא נבע מהעיצוב הבימתי המיוחד הזה, בא לידי ביטוי מרתק ועשיר ביצירות-הלבוש שעיצבה ענבל בן זקן, שכללו מעילים לבנים, שסועים וחושפים את רגלי המבצעים, מעוטרים בעלעלים שחורים; או בסדרת מכנסונים מאותו חומר, או סדרה מלהיבה של תלבושות אחרות, שחורות. ולא פחות משתרמה בן זקן לכוריאוגרפיה, תרם הביצוע הבימתי ליצירותיה, כדואט של חיזור הדדי.

התורם הרביעי הוא קלאסיקון המוזיקה הבימתית והמחולית אבי בללי, שהאזין לתנועות שיצר גינץ וביצעו הלהקה כולה או יחידיה, זוגותיה והרכביה המשתנים מתמונה לתמונה. הוא האזין ואני לא רק שמעתי אלא אף ראיתי את הצלילים שערם על היצירה, במחולם המוזיקלי הכובש.

מנמוזין, צילום: כפיר בולוטין

הישגים כוריאוגרפיים

הכוריאוגרפיה של גינץ איננה חדשנית כשלעצמה, ולא זו הייתה מטרתו. אך היא חידשה וביגרה את השפה שלו, העמיקה אותה ויצרה תמונות משתרגות בין אנסמבלים משתנים - בנות לחוד, בנים לחוד, בנים ובנות יחד - שיצרו את מערכת הקולקטיב הזוכר כאריגי הקיר האחורי.

מחוות קטנות או גדולות מוכרות מאירועים רבי משתתפים, שדומה כי מבליעים ומעלימים מהיחיד את ביטוי הזיכרון האישי, הפרטי, שלו, כמו בתמונה שבה הקבוצה מתייצבת-סוגרת אל מול לוריס אשונג׳ה, שגובהו כשל כוכב כדורסל ובכל זאת הוא רקדן מהוקצע. רקדניות מצוינות כלו לונדרה, רונה לרנר ורקדנים כאליוט תומפסון ושגיא בללי מקבלים רגעים אישיים שמצטרפים לזיכרון הכללי שנאסף מהיצירה השלמה.

הלהקה הגדולה נלהבת ומלהיבה, בקטעים שבהם התנועה משותפת וזהה, או בקטעים שבהם נראים מבנים קבוצתיים קטנים, זוגות או שלישיות שחוברים יחד. אך עיקר הישגיו הכוריאוגרפיים של גינץ הם בהזדמנויות המרהיבות שהוא מעניק לסולנים לפרוט על מיתרי הזיכרון - החל בסולו הפותח של פיטר סטאר, וגם בסיום, בו הפך עם שיר ילדות הונגרי למספר המסגרת של החדירה אל נקיקי הזיכרון, ובדרך יש לו דואט ארוך ומרשים עם תום דויד.

מנמוזין, צילום: כפיר בולוטין

הריקוד האישי הבולט ביותר הוא זה של אלדר אלגרבלי כוכב הלהקה. הוא מוליך בסולו קר לדואט עם נעם עפרון - השורפת בשמלה אדומה, ואיננה מסתפקת בו אלא ממשיכה להטריף את הבנים הסוגרים עליה - ממשיך עם הדואט שלו ושל עלמה לאוור, אחד המיניים המפורשים ביותר שנוצרו כאן, עד הסולו הגדול שבו חוגג הכוכב הזה מסורות מזרחיות, מענטז, מפתה, ולא שם זין על מה יגידו.

בסיכומה, יצירת המחול החדשה הזאת שיצר גינץ ללהקתו מצטרפת לרשימת ההישגים שהוא צובר, ומבטיחה המשך מסקרן לכיוון אליו ימשיך מתוך האור והערפילים של זיכרונותיו