מה זה אדם שבע? 

כאשר "ייסורי איוב" של חנוך לוין הועלה בתאטרון הקאמרי ב-1981, בבימויו ובכיכובו של יוסף כרמון, הוא הסעיר את הרוחות, ובעיקר כמה מחברי הכנסת דאז, בראשות מרים תעשה-גלזר, סגנית שר החינוך התרבות והספורט, שתקפה אותו בכנסת בנוסח הכי אקטואלי שיש, כי המדינה אינה צריכה לממן תיאטרון "בו גבר עירום תלוי עשרים דקות וכל ערוותו מתנדנדת". מאז שום תאטרון ישראלי לא העז לשוב ולהציגו. אבל הוא הוא הוצג בניו יורק, בשוודיה ולאחרונה בצרפת, בגרסה צבעונית מרשימה שהתארחה בארץ לפני שבע שנים.ֿ 
  
הגרסה של לוין לסיפור איוב נפתחת במשפט ״מה זה אדם שבע? אדם שבע זה אדם שבע זה אדם גמור, אבוד. למה יש לו עוד לקוות?״ - בתמונה שמתכתבת עם "הדיבוק", כשקבצנים זוכים בשאריות מהסעודה, והם שמחים בחלקם. אחר כך באות ה"בשורות" המתחברות אל השואה – מחרם רכוש וממון אל עקירת שיני הזהב שבפי איוב, ואז כשהוא בתחתוניו בלבד ניחתות המכות של מות ילדיו. 

כששלושת רעיו מגיעים הוא כבר קרוב לטירוף, מתגרד בכל גופו, ומכחיש את קיומו של אלוהים. השלושה מצליחים לשכנע אותו שאלוהים קיים בכל זאת, אלא שהפיכת חצר מעלה לשלטון קיסר חדש המכריז על ביטול קיומו של אל היהודים. חייליו מכריזים כי מי שידבק באמונתו "יקבל שיפוד בישבן״.  
  
החברים ממהרים ומתכחשים לאלוהים, אך איוב ממשיך לדבוק באמונתו ומשופד. מנהל קרקס מציע לקנות אותו כאטרקציה – נוסח "אמן הרעב" של קפקא – יחד עם כוכביו האחרים, וברגע האחרון של גסיסתו האיטית איוב מכחיש את קיומו של אלוהים. מאוחר מדי, אומר לו הקצין האחראי על שיפודו, "באותו מחיר יכולת למות אדם עם עקרונות.״


ייסורי איוב, צילום: יוסי צבקר


ייסורים עם כידון
  
אין שום ספק במשמעות הגרסה של לוין לסיפורו של הצדיק מארץ עוץ. זאת התדיינות נוקבת עם הרעיון המקורי של ספר איוב, ועם עמדתו של איוב שאף כי אינו מבין את אלוהים – כנדרש ממנו - הוא מסרב להתכחש לו. אך שלא כמו החנינה והתיקון שהוא זוכה להם בתנ"ך, איוב של לוין משלם בחייו, כשהוא משופד על חנית ארוכה. כך היה בקאמרי, ועל כך זעקה ״מירי רגב״ של דאז. 

אינני יודע מי יזעק עכשיו אל מול גרסתו של הבמאי אלון טיראן המעלה את ההצגה הישראלית הראשונה מאז אותם ימים, ומי יתקוף אותה מבלי לראותה, כרגיל. והרי גם לוין תוקף את אלוהים בלי לראות אותו, מי בכלל צריך אותו כשיש ביבי, תגידו בהומור בריא. בכל מקרה הגרסה של טיראן עם שחקנים צעירים בעשרים תפקידיהם מצליחה לזעזע ולעורר יותר ממחשבה קשה אחת עלינו עכשיו, גם בלי לתלות את איוב על כידון. אבל יש כידון.

הבימוי מהודק מאוד, חודר למעמקי הטקסט, וגם מסוגנן בכל פניו, החל מהבמה הקטנה באולם אהוד מנור המעוצבת נפלא על ידי שמעון קסטיאל שבזה אחר זה נעלמים מסכיה האדומים -סממני עושרו של איוב, בואכה התלבושות השחורות של נטשה מנטל, התאורה האפקטיבית של רותם אלרועי ופסקול המוזיקה של ניר לוגסי וטיראן, ועד הדרכת טקסט מושלמת של גלעד רוזנברג.



ייסורי איוב, צילום: יוסי צבקר


הצגת חובה

כי הטקסט של לוין הוא בסופו של דבר המפתח לאיכות הבימוי והמשחק שאלון טיראן מפיק מתלמידי שנה ג׳, שיסיימו לימודיהם בעוד כמה חודשים ויחזרו, כאותם קבצנים, אחרי שאריות שיזרקו לעברם התיאטרונים הגדולים.    

בראשם של השחקנים האלה ניצב מור חנסון, שמאז טוביה שלו ב״כנר על הגג״ הפגין את מגוון יכולותיו ב״קרנפים״, וב״שבטים״ שהחמצתי לצערי. עתה הוא איוב מרתק, מופלא כפריץ ונדיב, סבלני ומשלים כמי שהבשורות חותכות נתחים נתחים ברוחו ובבשרו, מרטיט כאב שכול וכנגוע צרעת. 

זהו הישג של משחק הנובע ממעמקי נפשו של חנסון, הרבה מעבר לכישרון המיוחד שלו ליצור  נוכחות כדמויותיו וגלגוליהן הדרמטיים. אני מצפה לראותו בתפקידים נוספים לפני שייצא לדרכו המקצועית, וכמובן גם שם.      



ייסורי איוב, צילום: יוסי צבקר


כשלושת רעיו מצטיינים דוד עמר, זיו עוז-ארי וגל בן מויאל, כשלישייה מוזיקלית שיודעת להיות יחד ובנפרד מול ייסורי חברם. הם טובים גם בתפקידיהם הנוספים, כאנשי הקרקס. בתפקידים האפיזודיים של קבצנים, מבשרים, מוציאים לפועל ואנשי צבא גמישות וחיות את תפקידיהן נוי קלימן, דנה עדיקא ואלונה לובנברג, ואלי אשכנזי סמכותי כמנהל הקרקס שעליו אפשר לומר ״יש אלוהים!״

וזה גם מה שאפשר לומר, בתודה, לבית צבי, לאלון טיראן, למור חנסון ולחבריו על החייאתה מנבכיה של פואמת הייסורים שכתב חנוך לוין שזכר, לסיום, את צ׳כוב אהובו, וחותם בשיר נחמה: "יש רחמים בעולם, ואנחנו עוד ננוח".

והסיכום בשתי מילים: הצגת חובה.