למחרת הסכינים הארוכות

״עקומים״ מאת מרטין שרמן פרץ ב-1979 אל הכותרות ואת מחסום החומה סביב ההומוסקסואליות תחת שלטון הנאצים, מיד אחרי שתפסו את השלטון בגרמניה. הצגת הבכורה של המחזה הועלתה בתיאטרון החשוב ״רויאל קורט״ שבכיכר סלואן בלונדון בכיכובם של איאן מק'קלן וטום בל. 

הייתי שם, בהצגה הזאת, והיא אחת מאותן הצגות שאחרי כ-40 שנים עודנה חיה לפרטי פרטיה ורושמה לא קהה בתולדות התיאטרון האנגלי, בזכות משחקם של מקלן ובל במערכה השניה - אחד מהישגי הדרמה הגדולים של המאה ה-20. הסרט על פי המחזה הופק ב-1997 עם קלייב אוון, איאן מק'קלן ומיק ג׳אגר כזמר דראג בקברט. 

ב-1984 הועלה המחזה בתיאטרון חיפה בבימויו של אילן רונן עם דורון תבורי, יוסי פולק ועמי ויינברג, וב-1990 בבית צבי בבימויה של אופירה הניג עם רפי ויינשטוק, רוני מנדלסון ושמוליק יפרח. ב-2003 עלתה הפקה בתיאטרון הספריה בבימוי עידו ריקלין, עם עומר עציון, טל וייס ויוסי אלמוג, הפקה שחודשה ב-2007. עתה מגיע  המחזה אל הבימרתף-ברטונוב בבימויו של משה קפטן, ובתרגומו הטוב והמעודכן של הלל מיטלפונקט המלווה את כל ההפקות הישראליות.  

עלילת המחזה מתארת פרשייה אחת ממסע הרדיפה שהחל למחרת ״ליל הסכינים הארוכות״ שבו נטבחו ראש ה-SA ארנסט רוהם וכל אנשי פלוגותיו, בתירוץ שהם קשרו נגד ״השלטון הדמוקרטי הנבחר״ של אדולף היטלר ובהפצת ההומוסקסואליות האסורה על פי החוק. הדקדנס והנהנתנות, הקברטים והמועדונים, היערות והסימטאות החשוכות הפכו לזירת אגרופיו ואלותיו של הגסטפו הצעיר.




עקומים, צילום: ז'ראר אלון


בדרך אל דכאו

במרכז העלילה ניצב מקס, אחד הנהנתנים שלא האמינו, וגם לא ממש התעניינו, שהנאציזם יגיע אל גרונם וישסף בלי רחמים, או שיכלא אותם עם המנודים האחרים - היהודים, שעדיין נחשבו לבעלי יכולת הישרדות טובה יותר למרות כל הסימנים של חשרת שואה מתקרבת. לצידו רודי, רקדן מקצועי, וידידיו, בהם גרטה, הדראג הנודעת של מועדון הלילה הגדול בעיר. 

אלא שמקס עושה כהרגלו טעויות וזו שפותחת את המחזה מביאה לביתו את הגסטפו, הלוכדת את מאהב-הלילה היפיוף שתפס אמש, קצין ב-SA. הגסטפו לא מתעניין במקס אבל הוא מבין לאן נושב הלהביור, ומי מהקהילה הברלינאית יהיו נושאי הלפידים בתחילת הדרך, לפני שהאש תשרוף גם אותם. ואמנם - בסופו של מרדף בין ערים ויערות נלכדים מקס ורודי, ובדרך לדכאו מאלצים את מקס להרוג את אהובו, כדי להציל את עורו.

מקס נושא טלאי צהוב לאחר שהצליח בדרך מצמיתה לשכנע את שוביו שהוא יהודי וסטרייט, ובדכאו חובר אליו צעיר אחר, הורסט, הנושא על מעילו את המשולש הוורוד, המזהה אותו כהומוסקסואל. עיקרו של המחזה הוא התפתחות הקשר בין השניים - שמגיע לשיאיו המרטיטים במערכה השנייה, במחצבה של המחנה, כשהם מעבירים לכל אורכה אבנים כבדות מצד אל צד ובחזרה ללא תכלית ובתוך כך מהדקים את הקשר ביניהם.




המוזיקה משתלטת

משה קפטן ביים הצגה בשני מהלכים מנוגדים. המהלך האחד, והראוי למחמאות, הוא ביחס למשחק, לעיצוב המיוחד שיצר ערן עצמון לבמה שנבנתה בהבימרתף, לתלבושות שעיצבה ילנה קרליך ולתאורה המיוחדת של זיו וולושין. אבל…

המהלך הנגדי הוא העשרת ההצגה בשפע שירים סנטימנטליים ומוזיקה רומנטית של קרן פלס, שעם כל יופיים - והם יפים בביצוע של שי גבסו בתפקיד גרטה ואחר כך בעיבוד מקהלתי - נשמעים אמנם כרקוויאם לאותם ימים, אבל מפריעים ומשתלטים על המהלך הדרמטי של המחזה, ומיותרים, שלא לומר מרגיזים, כשהם מבוצעים (בנגינת פסנתר של שלי בינמן) ברקע של התמונות הכי אינטימיות של המערכה השנייה. 

קפטן טעה גם בכך שהעמיד בגב הקהל שיושב בגוש המרכזי באולם תמונת מפתח של המערכה הראשונה של ההצגה. אם אפשר, ראוי להעביר אותה משם. והטעות המהותית עוד יותר היא בסיום ההצגה, כאשר המהלך החשוב שבו מקס לוקח מחוץ לבמה את מקטורנו של הורסט המת, מתקיים גם הוא עם הגב לקהל שבגוש המרכזי. אפשר וראוי לתקן כי זהו מהלך דרמטי חשוב שתובע משחק מיוחד מול הקהל. 



עקומים, צילום: ז'ראר אלון



כובשים את המערכה השנייה

נדב נייטס, מעצב את הורסט במשחקו המעודן במיוחד, ומגיע עמו אל העוצמה הנפשית שהוא מביא ליחסיו עם פרדי. מיכאל אלוני בתפקיד מקס מתחיל את עיצובו כמעט באדישות, כמי שמאמין ביכולתו להסתדר, אך צובר מצוין רגישות - גם ביחס למאהבו, שאותו הוא נאלץ להרוג, וגם ביחסיו עם הורסט הוא חי את ייסוריו ואת עולמו שקרס. שניהם מצוינים ויוצרים את החוויה הגאונית של המחזה וההצגה.

נדיר אלדר מעצב את רודי בנמרצות קצת נשית, ברור, אך הוא במיטבו דווקא בתמונות הבריחה ומרטיט ברכבת לדכאו. רוברטו פולק מקסים כדוד פרדי, בן המשפחה שנזהר להתחבא טוב טוב בארון ומנסה לעזור, ואורי הוכמן מנוול כראוי כקצין הגסטפו הסדיסט. 



עקומים, צילום: ז'ראר אלון


שי גבסו שר מצוין כגרטה, אך את משחקו בתמונה העיקרית שלו, ששוחקה מאחורי מושבי הקהל, לא ראיתי. גל גולדשטיין היה חינני כוולף הבלונדי בעירום כמעט מלא, וירין סביון השלים היטב את האנסמבל כקאפו וחייל. 

בסיכומה, וחרף הסתייגויותיי, ״עקומים״ בהבימה היא הצגה חשובה וראויה לצפייה.

לרכישת כרטיסים