הפסיכולוגים מיטיבים לטפל בזיכרון האנושי מן המחזאי האמריקני סטיבן בלבר ועם זאת שלושה שחקנים צעירים ומוכשרים בהבימרתף עושים עבודה מצוינת.
משחקי שליטה בזיכרון
הנושא שמעסיק את המחזאי סטיבן בלבר במחזהו "טייפ" הוא הזיכרון. וליתר דיוק – האופן שבו אפשר לשחק בזיכרון ולעצב אותו על פי צרכים חיצוניים כגון –התחשבנות של אדם אחד עם מעשיו של זולתו. בלבר עושה זאת בדיאלוג המתמשך שהוא יוצר בין שני הגיבורים שלו -וינס וג`ון, שני חברים מהתיכון שנפגשים אחרי עשר שנים, ומנסה לחשוף מה קרה לילה אחד בין ג`ון לאיימי, כשהיא כבר לא הייתה חברתו של וינס.
הלילה הזה הוא שעומד בסופו של דבר במרכז החיטוט בזיכרון. צחוקים רבים מוליכים לרגעים הדרמטיים המתרחשים בחלקו האחרון של המחזה הזה, הארכני למדי. השאלה מה זוכר ג`ון מאותו לילה חד פעמי מטרידה את וינס. אולי מתוך קנאה ואולי מתוך יצר נקמה. בכל מקרה ברור כי וינס מתכנן את חקירתו של ג`ון לפרטיה, החל מיצירת הרושם שהוא שיכור כלוט, ועד לגראס ולקוק שהוא שולף מהתיק שבו מוסתר טייפ שמקליט את שיחתם.
הבעיה בדרמה היא שג`ון דווקא זוכר היטב מה קרה באותו לילה, רק שההגדרות שלו ושל וינס לאירועים שונות. כאשר ג`ון נשבר ו"מודה ב"אונס" הדבר לא נעשה כתוצאה מהתעוררות הזיכרון, אלא ככניעה ללחץ ההיסטרי של וינס. ואז נכנסת איימי לחדר שבו מתרחש המאבק על הזיכרון. מאותו רגע היא ניצבת במרכז תשומת הלב, היא ומה שהיא בוחרת לעשות עם הזיכרון שלה, ועל זה כבר אין לווינס שליטה, המשחק יוצא מידיו ועובר במהלכים קטנים לידיה של איימי, וכשהיא משתלטת על המתרחש - דבר לא נשאר כשהיה עד לבואה.
המנוע, המקרטע והקרחונית
האמריקניות של המחזה מורגשת גם בתרגום של אסף ציפור, וגם בבימוי של ניר ארז, למרות משחקו הצברי מאוד של זהר שטראוס בתפקיד וינס, המנוע של הסיפור, ולמרות שלא כל כך ברור איך "עלה" על מה שהתרחש בין איימי לג`ון, באותו לילה, בסוף מסיבה, כששניהם כבר שתויים. שטראוס מצחיק ומדליק, וכאשר התכנית הגדולה משתבשת לו, הוא הופך להיות ילד מסכן, עלוב. מה הוא יזכור בעוד עשר שנים זה כבר סיפור אחר.
אוהד קנולר בתפקיד ג`ון מעצב נכון מאוד את הקרטוע המצפוני שלו בעקבות אותו לילה. הוא איננו רוצה לקרוא לזה אונס, אלא רק כפייה, וקשה לו בהתחלה להתנצל, אבל הוא אכול חרטה. האם די בכך אחרי עשר שנים? קנולר משכנע מאוד בניסיון להתחרט, והמפגש בינו לבין איימי הופך לקרב סמוי מהרגע הראשון ועד לרגע שבו היא אומרת את דברה. ואת זה, אם לשפוט את תגובתו של קנולר, הוא בהחלט יזכור ולא רק בעוד עשר שנים.
הילה וידור יוצרת בהצגה הזאת דמות מרשימה מאוד, תחילה כמעט ללא מילים. איימי היא עתה משפטנית בכירה בעיר, והילה וידור מעצבת יפה ובמינימום מחוות את השליטה העצמית שלה, הקרחונית כלפי חוץ, או כלפי ג`ון. עד שהיא נשברת, וכל מה שלא אמרה עד לאותו רגע פורץ כאשד סוער לתוך קרביו של ג`ון.
נטע הקר בנתה חדר שלם של מוטל דרכים בתוך המשטח הריבועי הקטן של אולם ברטונוב. התאורה של קרן גרנק פעמה בהתאמה מדויקת להלוך הרוח המתחלף של העלילה והשלימה את האפקט המצוין של התפאורה והתלבושות של הקר. רן בגנו העשיר את המרקם הפרוע במוזיקה ישירה שהשתלבה בטבעיות במתרחש.
לפרטים נוספים
03/04/2006
:תאריך יצירה
|