נאיבי במגרש מסוכן

"רומיאו ואמא" מאת גור קורן וגלעד קמחי, שגם ביים את הצגתו בתיאטרון הקאמרי, מוגדרת כ"קומדיה ישראלית מרגשת", אחד מהנוסחים הקבועים של פרסום עצמי להצגה עוד לפני שהחלו החזרות עליה. "מרגשת" זו כמובן מילת המפתח ובמקרה הזה היא גם ההגדרה המדויקת לסיפורו של נער בן 17 שחולם להיות שחקן ומשתמש בכישרונו כדי להקל על פרק חייה האחרון של אמו.

גם מילת המפתח האמצעית, "ישראלית", היא במקרה הזה מדויקת בזכות המיקום הפריפרי הנושאת את השם "תקוות" שבין שיכוניו מתרחשת העלילה. שם מתנקזים חלומות, מצוקות, עבודה קשה, שמצליחים לחדור לתוך הסיפור האישי, הבנוי כשידורי ריאליטי שכמוהו לא תראו בטלוויזיה, וחושף במידה רבה את אחריותם לאשליות התרבות - של הפריפריה הגדולה ששמה ישראל.

ובאשר להגדרה של המחזה כקומדיה, כאן כבר עולה לכאורה התהייה מה לזה ולסיפור המרגש של הנער, המתמודד בתכנית ריאליטי על תפקיד רומיאו ובעזרת חבריו הטובים מרמה את אמו, את המשפחה ואת העיר, כאילו נבחר לגלם את התפקיד במשדר הטלוויזיה המיוחד. התשובה היא שהמחזה פועל על שני מובני המושג - כמלאכת מחשבת של הומור מזה ומזה כ"קומדיה האנושית" בת זמננו ומקומנו.



רומיאו ואמא, צילום: ז'ראר אלון




מבחינה מעשית היטיב להגדיר את השילוב הזה גור קורן כשהוא מתאר את המחזה כ"עובד על מנגנון קומי: הסתרה, תחבולה, שקרים, אלו תבניות של קומדיה, רק שזאת קומדיה שמשחקת במגרש מאד מסוכן וכואב.| וגלעד קמחי משלים בהתייחסו להצגה שביים אותה כ"משהו נאיבי, כמעט בסיסי… בשבילי היא געגוע" ומתוך כוונה שהקהל יישאר עם "תחושה לא מילולית."

אמינות אנושית

העלילה פשוטה למדי, ומספרת על מולי שנדחף על ידי אמו וחבריו, ומעריצי כישרונו, להשתתף בתחרות של הטלוויזיה שתקבע מי יגלם את תפקיד רומיאו בהפקה נוצצת בבימויו של ששי בן עטר, בן העיירה שכבר הפך לכוכב. עם כל כשרונו, מולי אינו מקבל את התפקיד, אך בשל הסרטן שחזר להכות באמו, סוזי, הוא מחליט לשקר לה כאילו נבחר. הוא מתארגן בעזרת צמד חבריו, משפחתו ובני העיירה, להשלות אותה כאילו הוא נוסע כל יום לחזרות בתל אביב, לפחות עד שיגיע רגע האמת.


רומיאו ואמא, צילום: ז'ראר אלון


צמד המחזאים תיבלו את הסיפור הזה במיטב תבונתם ועם דמויות שבבימויו של קמחי משדרות אמינות אנושית וקיומית, החל בתהילה הצעירה, אחותו של מולי, במשחקה המשובב של ליה עמרם רוקח (אחת משלוש ילדות שמגלמות את התפקיד המקסים). עושות זאת מצוין גם אדוה רודברג ואסנת בן יהודה, המצחיקות כשופטות בריאליטי ודואגות כשכנות. 

רועי אסף וניסו כאביה מצוינים בתפקידי המשנה המיוחדים במרקם האנושי שלהם: רועי אסף המגלם ברכות את ששי בן עטר, החרד לתסרוקתו, שבוי בתפקידו, ומתגייס לסייע ברגע הנכון במונולוג מרגש. ניסו כאביה מגלם ברגישות כואבת את תפקיד מחזרה של סוזי שנקלע למצוקה אישית ברגע שבו הוא נקרא לממש את את אהבתו. טוב ונמרץ שמחה ברבירו כמפיק הריאליטי, וגור קורן כרופא. 



רומיאו ואמא, צילום: ז'ראר אלון

מניפת גוונים גדולה

אבל בעיקרה זו הצגה של שישייה מופלאה כאנסמבל וכיחידים ובראשם שרה פון שוורצה הנפלאה בתפקיד סוזי, האמא של מולי ותהילה, מפרנסת קשת יום, רחבת לב, ואוהבת. פון שוורצה מגלמת אותה במשחק שאפשר לדמות אותו למניפת גוונים גדולה פרושה על כולם ומפיחה בהם חיים, עד שבהדרגה היא נסגרת. ברגעים האלה פון שוורצה מעצבת ברוך מלא עוצמה את המאבק האחרון שלה על מימוש תקוותיה. 

את מולי מגלם דוד שאול במשחק שכל כולו נעורים נוסח רומיאו - תחילה בנער שעשועים של אמו ושל חבריו מעריציו, ובהמשך בבגרות של מי שיודע ומבין שייאלץ להיפרד ומנסה לדחות את הפרידה הכואבת ככל האפשר. זה תפקיד מיוחד ששאול ממלא אותו באישיותו הכובשת. וכבר ציינתי לשבח את ליה עמרם רוקח כאחותו הצעירה.



רומיאו ואמא, צילום: ז'ראר אלון

מי שמביאים חיוניות מיוחדת ואת ההומור המטורף ביותר שהמחזאים הצליחו להכניס לסיפור המרגש שלהם, הם ענת מגן שבו, כאחותה המעשית והמוטרפת של סוזי, אלעד אטרקצ'י, כשטרית ודולב אוחנה כעדיאל, צמד החברים המסורים של מולי, בני בית ותחמנים. זו שלישייה שתוכל לצבור קהל בכל מופע עצמאי שיארגנו. אין אצלם אפילו רגע אחד שאינו חד ומדויק. הם הקומדיה שמוליכה על הפסים שלה את הסיפור האנושי.

את התפאורה השיכונית-פריפרית עיצב ערן עצמון, ואבי יונה בואנו (במבי) האיר בצניעות יפה, אורנה סמורגונסקי עיצבה את מרקם התלבושות הפריפרי כנגד הטלוויזיוני, יואב כהן העשיר בווידאו ואמיר לקנר עיטר במוזיקה נעימה.




רומיאו ואמא, צילום: ז'ראר אלון



בסיכומה, וכפי שכבר נרמז, ״רומיאו ואמא״ היא כבר הצגה לוהטת ובהחלט כדאי לראות, להתרגש, לצחוק ולהמליץ למי שעוד לא שמע עליה.