פסטיבלים - אותלו - הלבן והשחור

הגרסה החדשה למחזה השקספירי בקאמרי מתגאה בהישגים של תרגום, בימוי, עיצוב ומשחק

אותלו שחור מהמגרב

הטרגדיה הגדולה של אותלו, שכהגדרת מחברו וויליאם שקספיר אהב יותר מדי ונכנע לקנאה, מעמידה את המבקר על קו התפר שבין שני נמעניה של הביקורת - הקהל המעוניין לדעת אם ואיך ומתי מזה, ומזה היוצרים, שחוץ מהמחזאי, גם פונים לעבר הצופים בניסיון לספר את הסיפור בדרכם.

המשימה קלה במקרה של גרסתו החדשה של המחזה המונגש בתרגומו המרנין של אלי ביז׳אווי העולה בקאמרי בבימויו של עירד רובינשטיין, שקיצר מצוין את המערכה הראשונה, מצא זוויות מעניינות בטקסט, הוסיף טקסט מ״קוריולנוס״, הטעים מצוין את משלב הקולות והשפה העברית העשירה של התרגום, והעמיד הצגה שיש בה מופת של חשיבה בימתית.

זה ניכר מיד בעיצוב הבמה (וגם התלבושות הנהדרות) שיצרה פולינה אדמוב כאי על מים - ונציה של התמונות הראשונות שהופכת להיות קפריסין של הדרמה הגדולה שתביא לרצח ולנפילה מפסגת התהילה. התאורה שעיצב לבמה הזאת אבי יונה בואנו (במבי) היא רקמה עדינה של אור וצל כהד למשחק הגוונים השחור-לבן של העלילה.

אותלו, צילום: רדי רובינשטיין

כך גם המוזיקה של רועי ירקוני שיוצרת זרימה נפשית העוברת מתרבות לבנה לתרבות ערבית-מרוקאית - בתרגום עזר של עבד נטור - ככל שהמתח הנפשי של אותלו גובר על שיקול הדעת שלו, או במלים אחרות ככל שהלבן שבו משחיר לעבר פרצי זעם ושיר הקנאה של יוחאי כהן. עמית זמיר עיצב תנועה מותאמת ואסתי אשד הקפידה על הגשת הטקסט בפי שחקני ההצגה.

התפיסה הרעיונית של הבימוי של רובינשטיין ניתנת לסיכום במשחק מראות נפשי בין צמדי הדמויות שנוצרים תוך כדי השתלשלות העלילה, לעבר סיומה על ידי אותלו כמראה של פתיחת ההצגה בפי יאגו. זו החלטה מקורית, גם אם אינני שלם עמה. ובכל מקרה כדאי לעיין במאמרים של רובינשטיין ושל ביז׳אווי, ומאמרים נוספים שנאספו לתכנייה המעשירה שערכה רבקה משולח.

אותלו, צילום: רדי רובינשטיין

הישגים של תמם וברוך

המסקנה העולה כבר בנקודת הביקורת הזאת ועוד לפני שפנינו אל המרכיב העיקרי - המשחק - היא שלפנינו הצגה מעניינת, יפה בחזותה, ומומלצת למי שמכירים את המחזה ולמי שזו תהיה פגישתם הראשונה עמו. המשחק, כפי שיצוין מיד, מחזק עוד יותר את ההמלצה ובעיקר כשמדובר בדמויותיהם של אותלו ויאגו.

עמוס תמם נטל על עצמו תפקיד שוותיקים ממנו זוכים או זכו בו אחרי שנים של התמודדויות עם תפקידים דרמטיים מורכבים, והוא עומד באתגר שהציב בפניו הבימוי: אותלו שלו הוא קודם כל אדם. לא גיבור, לא אסטרטג על, לא יהיר וגם לא רומנטיקן. הוא מצוין בעיצוב אהבתו לדסדמונה טבעית כמי שמזהה את הזיקה - ובהמשך את הפער - בין היופי החיצוני לזה הפנימי. והוא חלש, מבוהל ופוחד בשיא כוחו הרצחני. וזה הישג נפלא של תמם.

אותלו, צילום: רדי רובינשטיין

כנגדו, מעליו, מתחתיו, לצידו ובעיקר בתוכו של האותלו הזה שרוי ושולט, מלטף ודוקר, מפתה ומלעיג יאגו של רמי ברוך, באחד מהישגיו הגדולים ביותר. הבחירה המבריקה של הבמאי ביאגו מבוגר, למוד קרבות ומצפה לשוא לקידום אחרי כל השנים לתפקיד מצאה בברוך את השלם הבימתי לכך. והוא אכן יודע להאיר את ההומור שבעלילה כאמצעי בדוק למשימה הרצחנית, וכרוח עיוועים החודרת עמוק לתוך הבקע שהוא יוצר באותלו.

צמד מראות שני שנוצר בהצגה הוא בין נדב אסולין כרודריגו הטיפש והמאוהב בדסדמונה, לבין שלומי ברטונוב כקאסיו, שתמימותו מביאה עליו ועל דסדמונה את סופם. שניהם גבוהי קומה, שניהם גמישים, ושניהם מצוינים כפלסטלינה האנושית שיאגו מעצב ממנה את הכלים למשחק האכזר שלו.

אותלו, צילום: רדי רובינשטיין

אביגיל הררי מתחילה את תפקיד דסדמונה בעיצוב דמות חזקה מול אביה, אך בהמשך היא חוזרת להיות ילדותית, נלהבת מדי, ונופלת יפה אל הפח. אנדריאה שוורץ טובה כאמיליה, בעיקר בתמונה האחרונה. ירדן ברכה טובה בתפקיד האפיזודי - החשוב - של ביאנקה, נערתו של קאסיו. יגאל זקס תקיף ומצוין כאביה של דסדמונה, וטל וייס ושגיא הלפרין טובים כאצילים ונציאנים.

לסיכום וכפי שכבר צוין, ״אותלו״ של הקאמרי היא הצגה שיש בה מופת של תרגום, חשיבה בימתית, עיצוב מקורי ומשחק שמביאים התבוננות מענייינת בדמויות ובמהלכים, הרצוניים או הכפויים, המביאים אותם אל שיא הדרמה.

אותלו, צילום: רדי רובינשטיין