|
|
|
 כדאי מאוד לראות ההצגה שמזכירה את מה שאנו מיטיבים לשכוח, ויש לברך על שובו של המחזה הסאטירי-נבואי בגרסה הצעירה, שאומצה ומועלית על ידי צוותא. זה מאתגר וגם מצביע על המחדל הנמשך של התיאטרון הישראלי הממסדי שהזניח את המחזה תחת הצל המשילותי המוטל עלינו."
|
|
|
|
|
המחזה של חנוך לוין חוזר לבמה הישראלית בגרסה צעירה, דו לשונית ואקטואלית
השאלה
היא
למה
״רצח״, הסאטירה הנוקבת של חנוך לוין מ-1995/7 התבררה כנבואית לעשרים השנים הבאות מאז שהועלתה בתיאטרון הקאמרי בבימויו של עמרי ניצן, והתחושה הכללית חרף סימנים נוגדים, מכיוון הימין המתחזק, הייתה שעדיין שיש סיכוי כלשהו שרעיון שתי מדינות והשלמה של דו הקיום ביניהן ובין עמיהן יתגשמו.
הגדרתו של נושא המחזה, כפי שהיא מופיעה באתר חנוך לוין אומרת למעשה את כל מה שתלו בו מחייביו ושולליו: ״אלימות, הסכסוך הישראלי ערבי, טרור, לאומנות כשיגעון, פלסטינאים, ציונות.״ ומה כבר יכול להיות בעל תוקף לימינו אלה, כאשר מכל עבר, דרום וצפון ומזרח - וגם בקרבנו - מעגל הדמים שב וסובב את הוויתנו, את חוויית העמים המחפשים את המצב הנראה כאוטופי של איש תחת תאנתו.
זמן שלום, זמן מלחמה
המחזה נפתח בתמונה מצמררת שבה שלושה חיילים מענים באכזריות פלסטיני שנורה על ידם,
ועוד מעט גם יבצעו וידוא הריגה. אביו של הנער נקלע למקום ומזהה את בנו תובע לדעת על מה ולמה, והם מוצאים תירוצים מגומגמים, כולל המענה שלהם לשאלתו החשובה של האב מה היו מילותיו האחרונות של בנו.
רצח. מימין לשמאל: קרלוס גרזוזי והדר גבאי. צילום: ניצן לוטם
השלום פורץ, מכריז לוין, וחמש שנים יעברו והאב הנושא עמו לא רק את הכאב על בנו אלא גם את הכוונה לנקום מגיע לחתונתו של אחד החיילים ההם. הוא מתייצב מול החתן והכלה כשהם מתייחדים לכאורה על שפת הים. הנקמה לובשת הרג ואונס וההסבר לה, לדברי האב, אינו אקטואלי יותר.
יעברו עוד שלוש שנים והקרבן הבא יהיה פועל בניין צעיר מהשטחים שמתענג מאוד על הצצה לבתי השכנים העשירים בשכונה ובמיוחד על הנשים שהוא מפנטז עליהן. לאיזור מזדמנת זונה - מאוד לא מקרית - וגורלו של הפלסטיני נחרץ. אביו הזקן מגיע. הכרוז מודיע כי זמן השלום עבר.
תיאור העלילה כמו הגדרת הנושא מבהירים מיד מה הייתה ההתקבלות של ההצגה לפני 21 שנים. מאז לא הועלה המחזה בתיאטרון רפרטוארי או בפרינג׳ ולפני כמה שנים הגיעה לכאן מגרמניה הפקה מרשימה, אך בעייתית, בבימויה של דדי ברון שהעמיסה על המחזה את השפה הגרמנית ומה שנגזר מכך.
רצח. מימין לשמאל: שירי לוטן, קרלוס גרזוזי ויונתן בק. צילום: ניצן לוטם
שותפות גורל
עתה חוזר ״רצח״ לבמה בגרסה ערוכה ומצומצמת של אילאיל סמל עם שחקנים ישראלים ופלסטינים ממסלול תלמידי המשחק המצטיינים בחוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב. את עשרים הדמויות של המקור מגלמים שבעה. הם נולדו לתוך המעגל המדמם ונקודת המוצא שלהם ושל הבמאית היא של שותפות גורל אכזרית, שאולי מתחזקת אף מעבר למה שחנוך לוין ניבא.
רצח. מימין לשמאל: ענאן אבו-ג'אבר והדר גבאי. צילום: ניצן לוטם
הישגה של הבמאית הצעירה, עם שותפיה נועה אתגר שעיצבה את הבמה, רפי עובדיה שעיצב את התאורה, וניצן לוטם שעיצב את הסאונד, הוא שהצליחה ליצור תמונה מרוכזת מאוד, חדה בהומור האופייני ללוין ובשימוש חכם בשפה הערבית, שתרגם במיוחד להצגה הזאת סיואר עוואד.
ובמיוחד, סמל השכילה לעצב דמויות אמינות במרקם האנושי של כל אחד מהם. בתווך, בתוך המעגל ניצב קרלוס גרזוזי המצוין בתפקיד האב, שבגרסה הזאת מייצג את האב המשותף לישראלים ולפלסטינאים לעת שכול. מצוינים כמוהו ענאן אבו ג׳אבר, יונתן זק,ירין פרי ואביב זלישנסקי. לכל אחד מהם יש אופי וערכיות מובחנת שנמהלת כשהם צריכים לפעול כיחידה. שירי לוטן בתפקיד הכלה והדר גבאי כזונה משלימות את המעגל במשחקן המדויק, זו בתחנוניה וזו בנקמתה.
בסיכום, כדאי מאוד לראות הצגת ״רצח״ שמזכירה את מה שאנו מיטיבים לשכוח, ויש לברך על שובו של המחזה הסאטירי-נבואי בגרסה הצעירה, שאומצה ומועלית על ידי צוותא. זה מאתגר וגם מצביע על המחדל הנמשך של התיאטרון הישראלי הממסדי שהזניח את המחזה תחת הצל המשילותי המוטל עלינו.
רצח. מימין לשמאל: יונתן בק, ירין פרי וקרלוס גרזוזי, צילום: ניצן לוטם
02/07/2018
:תאריך יצירה
|