האמת של השכול

ֿיהושע סובול מרגיש עצמו גולה בתוך ארצו, כהגדרתו, כבר שנים רבות, ומעורר עליו את הימין פעם ועוד פעם ככל שיצירתו מתפתחת ונמשכת. תהילתו מהעבר נחשבת לו לחטאים נסלחים למי שהיה תמים לחשוב שאפשר גם אחרת ממה שהיה וממה שנצפה משמאל. אבל סובול הוא ישראלי ויהודי, כהגדרתו שוב ושוב, ומה שמעיק עליו הוא הסכנה האורבת לישראל.

בפסטיבל עכו של השנה שעברה שובץ המחזה שלו ״שקולים״, שבו מתקיים מפגש טעון בין שני זוגות הורים, פלסטינים שבתם נהרגה בפעילות מבצעית של כוח צה״ל, וישראלים שבנם המסתערב נהרג במהלך פעילות מבצעית של היחידה שלו. הוועד המנהל של הפסטיבל שפסל את ״אסירי הכיבוש״ הצגתה של עינת וייצמן, בעיקר בגלל השם שלה ושל המחזה, לא הוטרדה מהמילה ״שקולים״, אך סובול והבמאי אלון טיראן, ככמה יוצרים אחרים, החליטו לפרוש ולהחרים את הפסטיבל.

קרש הצלה להצגתם של סובול וטיראן נשלח אליהם כאשר התיאטרון הקאמרי קיים את הפסטיבל הבינלאומי ה-10 לתיאטרון, ונדרשו עוד שבעה חודשים כדי שההצגה, המתקיימת כיצירה עצמאית, תשוב ותוצג בסיוע הקאמרי כהזנקה חדשה לקראת הרצתה.


שקולים, צילום: מיקה קושלביץ

משנאמרו הפרטים הנסיבתיים האלה עולה השאלה אם כל זה היה כדאי ואם לפנינו מחזה והצגה שראוי וחשוב לראות, ואולי גם להפנים את המסר האנושי המיוחד שהם מביאים. מסר בעל כפילות - בעלילה מזה ומזה במסקנות שנגזרות ממנה. אבל כדאי לדעת כי סובול איננו מטיף ואיננו לוחץ, הוא פשוט מספר לנו בשפה פיוטית, גם ברגעיה הענייניים ה"יבשים", סיפור של שכול בשני איבריו, הישראלי והפלסטיני. ובלי לעשות השוואות ובלי שיפוט.

סובול עושה זאת באמצעות מפגש טעון מאוד שבו ההורים השכולים הישראלים מזמנים אליהם את הזוג הפלסטיני. שני הזוגות מבקשים למצוא זה אצל זה תשובות לשאלות "למה", "איך" ו"מי". בשני הזוגות יש כאב שאינו מוותר על זכות הקיום הנמשך, ובשני הזוגות קיים הצורך הנגדי להמשיך הלאה, לקבל את המצב.

כל אחד ואחת מהם מביא עמו אמת אישית של הכאב והזעם והרצון לדעת מה היה ואיך איבדו את יקיריהם. משחקם מעפיל ככל שהלב והאמת נפגשים. זה המצב שעונה על "שקולים"|, שמו של המחזה המיוחד הזה, המזכיר לנו שכאן ושם יש שכול.

בסיכומה הצגת ״שקולים״ היא תרומה חשובה ומומלצת להכרת האמת על השכול ומקורותיו.