להפריד בין היורשים

ירושות ויורשיהן הם מאז ומתמיד חומר טוב לדרמות, לעתים גם לקומדיות, שמזכירות לכל אחד ואחת את הסיפורים המשפחתיים שלהם או של חבריהם ומכריהם. וזה חומר משובח למדיי של החיים, כשם שזה מוקש שמסוכן לדרוך עליו. כמובן, כאשר יש מה להוריש ומה לרשת, ויש יותר מיורש טבעי אחד, ויותר מבת זוג אחת או בן זוג ויש דודנים ועוד ועוד ועוד.

גורן אגמון כתבה מחזה אינטימי למדי שעלה בבית ליסין לפני 21 שנים, ועתה חוזר לשם מעודכן ומבוים מצוין על ידי אלון אופיר, ששם דגש על הלכי הרוח של הנפשות הפועלות - החל מזו של הסבתא שמות בתה מפקיד בידיה את האחריות על גורלם של נכדיה, ועוד יותר מזה על גורל הבית הגדול, בעיצובה הנהדר של לילי בן נחשון, וכל מה שכרוך בו.

האחריות שלה היא בעיקרה, כפי שמתברר מיד, להפריד בין הנכדים היורשים, לסכסך ביניהם ואולי בסופו של דבר להיות היורשת הבלעדית. יש סימנים לכך במחזה אם כי לא במפורש - וזו אולי אחת מהנקודות המעניינות שאגמון לא הפנתה אליהן זרקור והסתפקה בפנס.



היורשת, צילום: כפיר בולוטין

בכל מקרה הדרמה העיקרית היא סביב הדרתו של עופר, האח, מחלקו בירושה. את ההדרה הזאת מחוללת, בעזרת הסבתא, נגה, האחות שדמותה בעייתית למדי מבחינה דרמטורגית, בהיותה נקובה בסתירות בין הקשר הנפשי שלה לאחיה לבין החלטתה להרחיק אותו מהירושה.




היורשת, צילום: כפיר בולוטין

הומור של כאב

החלקים הטובים ביותר במחזה הם אלה שבהם הכאב מגיח ומתפתח מתוך הבזקים של הומור, לעתים בהיר ולפעמים קצת שחור. על אלה מופקדים בעיקר רבקה מיכאלי בתפקיד הסבתא. היא מצוינת כשתלטנית ועריצה, והכל בנעימה כביכול מפייסת. אבל אין לטעות בה ובמהלכיה.

שותפה להומור בתפקיד עופר הוא יניב לוי המצוין בחיוניותו ובמיוחד כשזה נוגע בכאבו. הדרתו מהירושה נופלת עליו כרעם ביום בהיר, והחיפוש אחר מענה לשאלה "למה?" הופך אותו לדמות טרגית, שלוי מרשים בעיצובה. 




היורשת, צילום: כפיר בולוטין

בתפקיד הקשה והבעייתי של נגה זכתה השחקנית הצעירה מאי קשת, שמשחקה מתפתח בהדרגה בתוך התפקיד עד שהיא מגיעה אל שיאה המרתק לקראת הסוף. אלא שכאמור לעיל, התפקיד לוקה מאוד מבחינה דרמטורגית וככל שקשת מיטיבה לגלמו כך נחשפת חולשתו.