סטייה מוסרית

שלום אש היה מבכירי המחזאים והסופרים היהודיים במחצית הראשונה של המאה ה-20, וכמה ממחזותיו הועלו בארץ, למעט מחזהו הראשון "אל נקמות", שהיה בוסרי ומושפע מחוויית הצפייה שלו בהצגת ״הסוחר מוונציה״. 

המחזה היה נועז מדי לטעמם של עמיתיו, ואפילו עורר את זעם השלטון בניו יורק כאשר הוצג בברודוויי באמצע שנות ה-20. זאת בגלל תמונות אירוטיות, כולל מערכת יחסים לסבית, שהיום כבר אינן מעוררות תדהמה, אך באותם ימים, ובמיוחד בכל מה שנוגע ליהדות, היו בגדר סטייה מוסרית מובהקת.

המחזה שנכתב במקורו באידיש הוצג כאן בגסאות שונות, מ-1922, בבימויה של מרים ברנשטיין כהן, בבאר שבע ב-1982 בבימויה של אסתר איזביצקי (ומעניין כי בפעמיים המוקדמות האלה הבימוי ניתן ביד במאית), וכעבור עשר שנים ביידישפיל בבימויו של מוטי אברבוך. שתי ההפקות הבאות היו בסטודיו של יורם לוינשטיין ב-2007, בבימויה של לילך סגל, וכעבור שנתיים בבית צבי בבימויו של גיל ויינברג. 

שתי ההפקות האחרונות היו על פי גרסה של המחזאי היהודי-אמריקאי סטיבן פייפ בתרגום של אלי ביז׳אווי. למחזה גם יש עיבוד למחזמר "הכלה ובית הזונות" שהועלה בלוס אנג'לס לפני 17 שנים, עם מילים ולחנים של חנה לוי, יוצאת להקת פיקוד צפון).  



אל נקמות, צילום: דניאל שריף



להשיג מחילה וגאולה

עלילת המחזה פרובוקטיבית, לפחות במונחים של האורתודוקסיה היהודית המסורתית, באשר היא מעמתת את העולם התחתון, של סרסורים וזונות, עם העולם ה"עליון" של הדת, מצוותיה וחומרתה. הדמות המרכזית היא של יענק'ל, נובו-ריש בעיירה יהודית בפולין, שבמרתף ביתו מנהל בית זונות יהודיות ואחרות, והוא עצמו נשוי לשורה, זונה בדימוס. 

מבלי שיחזור בתשובה בעצמו, ויטהר את עצמו מעיסוקו, יענק'ל מנסה להשיג את הגאולה והמחילה באמצעות בתו האהובה, רבקל'ה, שהוא שומר עליה בקפדנות נוקשה. הוא מבקש להשיאה לתלמיד ישיבה, ולשם כך הוא רוכש ספר תורה ומשדל את הרב לתת לו את ברכתו.  

אבל כשם שיענק'ל ממשיך לחטוא במרתפו, כך גם רבקל'ה שלו איננה טהורה כפי שהוא מאמין, ויש לה מערכת יחסי-אהבה עם אחת מהזונות שלו. התשוקות, החטאים, היצרים האפלים ומערכות היחסים הסבוכות בין הדמויות מביאות את המחזה אל שיאיו הדרמטיים.




אל נקמות, צילום: דניאל שריף

טוהר, טומאה, נבואה

את הגרסה החדשה העולה עתה בתיאטרון הקאמרי של תל אביב עיבדו הבמאי איתי טיראן ודני רוזנברג, ויש בה מלאי ניכר של בוטות, הן בשפה והן במעשה, אך כזאת שרק מדגישה דווקא את הצד האנושי והחומל כלפי הדמויות. כולן. לכל אחת רקע וסיפור חיים, ואולי המייצגת מכולם היא אחת הזונות באשה, שבביצועה המבריק והווירטואוזי של מיה לנדסמן מציבה את הסיפור כולו על כפות מאזניים מיוחדות. וזה כשלעצמו הישג בימוי של טיראן.

לכאורה יש ממד קריקטורי בדמותה של באשה, כשם שהממד הזה קיים גם בדמותו של אלי, סרסור לענייני דת ומסורת, במשחקו הקליל כראוי של יואב לוי. אך ההצגה כולה נזהרת מקריקטוריות ומעדיפה חמלה וחשיפה של רגישויות ורגשות, מבלי לוותר על המציאות של הדמויות, ועל האמפטיה של שלום אש כלפי החוטאים והחוטאות, שייצוגן הבולט הוא בדמותיהם של שלוימה, שומר בית הזונות וסרסור לעת מצוא, במשחק מבריק ותקיף של ערן מור, ולצדו ירדן ברכה הנוגעת ללב כזונה הינדל הנקרעת באהבתה אליו.

את הרוח המייצגת את תפיסת העיבוד ניתן למצוא בתכנייה העשירה שערכה כדרכה תמיד רבקה משולח ובמרכזה ראיון שלה עם רוזנברג וטיראן. על פי רוזנברג ״ניתן לומר שכמעט כל דמות במחזה נמצאת במאבק ביצר הרע, או במקרה שהחברה מסמנת לה כיצד הרע, כסיטרא אחרא, שמקבל במחזה מימד מופשט. חלק מהדמויות יכולות לו בקרב האגרוף שמלווה את המחזה לכל אורכו, חלקן נכנעות.״

אליבא ד׳טיראן נושא המחזה ״הוא טוהר וטומאה. או יותר נכון השאלה: מה טהור ומה טמא? שלום אש במבט אירוני הופך את היוצרות ומדגים לנו עולם ״הפוך״ שבו מה שנדמה לנו כנורמטיבי, כשר, טהור ולגיטימי הוא בעצם כלי ריק מחסד ואמת, ואילו ״הטמא״ הוא הוא הקדוש. זה בא לידי ביטוי בקשר שבין מנקה לרבקל׳ה - לכאורה תועבה, אהבה אסורה, אבל הוא הקשר הטהור ביותר במחזה.״

רוזנברג מוסיף גם הערה שעל פניה יש לה משמעות מחוץ למחזה: ״שלום אש מתאר חברה שכלפי חוץ מתנהלת באופן הגון ותרבותי, אך השדים במרתף עומדים לכלותה, כפי שקרה לעם היהודי עשרות שנים מאוחר יותר. ואולי בהקשר הזה ניתן לראות את ״אל נקמות״ כמחזה נבואי.״ סתם ולא פירש, והותיר לקורא ולצופה להבין כדרכו.




אל נקמות, צילום: דניאל שריף

נשמות תועות בשלוש קומות

את הקונספט הרעיוני של העיבוד והבימוי המצוין מחזקת תמונת הבמה המרשימה במיוחד שיצר עבור ההצגה ערן עצמון עם התפאורה המבריקה ביותר שלו עד הנה - שלוש קומות שמייצדגות את שלושת מדורי הגהינום של המחזה: חדרה המבודד המעוקר של רבק׳לה, סלון הבית של המתעשר המבקש להתמרק מעוונותיו, והמרתף העשיר בזונות, נשמות תועות שמתפרנסות, כואבות ומתגברות.

נדב ברנע העשיר את הבמה של עצמון בתאורה שגווניה המשתנים מעמיקים את המשמועויות של כל המתרחש בה, בכל קומותיה, בכל סיבוביה, ובתמונה הכוללת הנשקפת ממנה. הוסיפו על אלה את התלבושות העשירות של מוני מדניק, את התנועה שעיצב גלעד קמחי ובמיוחד את פסקול המוזיקה המרגש של דורי פרנס, ותקבלו את הרקע המדויק ביותר למשחק הלהקה כולה.

בראשה, בשילוב המושלם של לפתח נשמתו רובץ החטא, אלון דהן כיענק'ל. המינון שלו מדויק כאב מאוהב בבת, קפדן בקטנה כגדולה, אלים, חרד, מחפש גאולה ובסוף מתמוטט אל האמת הנוראה שלו - אלוהים לא שם עליו. דהן חי את מלוא הגוונים ופה ושם זוכר גם את החיוך של ההומור השחרחר. 

לצדו בתפקיד שורה, אשתו שהייתה זונה מזונות הרחוב, הלנה ירלובה באחד מתפקידיה המיוחדים כשהיא מייצגת את מי שלכאורה מירקה את עוונותיה בנאמנותה ובאהבתה לבתה, ובשיא משחקה היא מצמיתה ומזעזעת כאשר היא מצילה את הבת, אבל מבינה שמאוחר מדי. חכו לתמונת השבר שלה והיא תלווה אתכם עוד זמן רב.

ג׳וי ריגר מרגשת כרבק׳לה, בתולה מגבר ובעולה ממנקה הזונה האוהבת שלה. רידר מביאה לבמה את התום הראשוני אך גם את התשוקה לאהבה והיא עושה זאת בטבעיות נהדרת, ואתה אנסטסיה פיין המרשימה כמנקה, שאוהבת ומהפנטת בכך את נשמתה של רבק׳לה. כצמד הן משלימות במשחקן את תמונת ה״תועבה״ ומחירה. ערן שראל, בשני תפקידיו האפיזודיים, נטע פלוטניק כזונה, אורי רביץ בשני תפקידיו, ותם גל משלימים היטב את הלהקה.




אל נקמות, צילום: דניאל שריף


בסיכומה, ״אל נקמות״ היא תרומה חשובה של הקאמרי לארון ההצגות של מחזות יהודיים, ותעודת כבוד לעיבוד, לבימוי, לעיצוב ולמשחק. אל תוותרו על הזכות לראותה.