צבי גורן חזר מאוכזב מן הצפייה בחמש הצגות התחרות בפסטיבל התיאטרון הבינלאומי בחיפה שלא העידו על יכולות כתיבה דרמטית או קומית לילדים.
ללא סיפור של ממש
החדשות הרעות מהפסטיבל הבינלאומי ה-16 להצגות ילדים הן שאין לנו מחזאים חדשים שיודעים לכתוב לילדים. אולי זאת הכללה, וככל הנראה יש בכל זאת אי שם מי שהכתיבה הדרמטית או הקומית לילדים מפעמת בו ומניבה פרי ראוי לשם תיאטרון. אבל זה לא קרה הפעם, וחמש ההצגות שנבחרו להשתתף באגף התחרותי של הפסטיבל נעו בין בינוני לגרוע.
מופע אחד, "הריקוד של סינדרלה", לא היה כלל הצגת תיאטרון למרות שבתכנייה נזכר שמו של ישראל גוריון כבמאי, אלא מופע בלט פשטני. מי ש"עשתה" אותו היא הרקדנית והכוריאוגרפית נימה יעקובי שעיבדה את הסיפור (הכוונה כנראה לכך שסינדרלה קצת חוצפנית כלפי אמה החורגת), ואף עיצבה את הדמויות (לא בדיוק ברור לי למה הכוונה). ויש גם קרדיט לאביטל דרורי על בימוי בובות (של האחיות החורגות) וחפצים, וזה כבר מתחיל להישמע מעליב. כמעט כמו משפטי הקריינות של עומר פרנקל.
בתכנייה מצדיקים את העניין באסופת משפטים מגוחכים. כמו מי שמע שסינדרלה "רוקדת ככה"? או שהנסיך בעל גמישות חתולית (בביצועו של ארז קפלן שיודע לעשות יופי של סלטות באוויר, באמת) וחולשה נפלאה לקפוארה. שלא הייתה שם בכלל. ובעיקר – ההצהרה המפוצצת שנגלה "משהו על הקשר בין ספונג`ה לכוריאוגרפיה" (!) ו"הצגה שתטאטא את כל מה שאתם יודעים על אגדות מתחת לשטיח". לא שטיח ולא כוריאוגרפיה. למרות המוזיקה של פרוקופייב.
בסינדרלה זו התחרתה בצעקות וצוויחות נון-סטופ ההצגה "תיבת לא נוח" שהוגדרה על ידי יוצריה כ"קומדיה פיזית משוגעת בארבעים מילים".לא ספרתי את המילים, אבל מי שצחק היו רק חמשת השחקנים הצעירים שלבי לבי להם על מה שנקראו לעשות על פי הרעיון של דור צויגנבום.
מה שהיה אסתטי במופע הזה הן התלבושות והאביזרים שעיצבו שלוש תלמידות בבית הספר לעיצוב אמנויות הבמה, מור שושן, אורלי למברוזה ואורית שפירא. עבודתן הייתה תיאטרלית מאוד, כמו גם התאורה של אורי מורג והמוזיקה של ישראל ברייט.
אבל באין סיפור של ממש, ולא רק בהעדר טקסט, ה"מחזה" נעלם אף הוא, ובמצולות האלה שוקע גם הסיפור על ארבעה אנשים, זוג איטלקי, ילד ישראלי, וקברניט הודי שספינתו נתקעת בין קרחונים, טובעת והארבעה שטים על רפסודה, כשמלח-מספר המתבונן מהצד משליך לעברם מעת לעת אבזרים במהלך שעה ארוכה של צווחוחים, צחקוקים וציעקוקים. איכשהו נותרת התחושה שאולי המחזאי ידע להתחיל את המסע, אבל לא הצליח למצוא נתיב וגם לא סיום.
תחרות בין הדידקטי לאמנותי
הייתה רק הצגה אחת, "שוקולד" מאת רונית חכם ועביר זיבק חדאד, שניסתה להתמודד עם בעיות הנוגעת לילדים, ולא רק להם. במרכז המחזה, המוגש כתיאטרון סיפור, בשלוש רמות, ניצבת ילדה שאיש זר ניסה לפתות אותה בעזרת שוקולד, והיא מבוהלת ושומרת בסוד את האירוע.
מלכתחילה מדובר באתגר למחזאי המבקש להעלות את הנושא בפני ילדים (וההצגה הזאת מיועדת לבני 5 ומעלה!). איך להציג את האירוע, איך להציג את הטראומה, ואיך לעשות את אלה ולהעביר איזה מסר מבלי שהילדים בקהל ייבהלו.
המחשבה שתיאטרון יכול לעשות זאת מחמיאה אמנם לאמנות הבמה אבל היא יוצרת תחרות בין הדידקטי לאמנותי, ו"שוקולד" למעשה נופל במלכודת הזאת. וזה מתחיל בעצם ההשוואה שנעשית במהלך ההצגה בין הסוד של הילדה לבין שני סודות אחרים – על זלילת שוקולד בסיפור המסגרת ועל "גניבת" מטבעות זהב של המלך בסיפור עממי המובא כמין עדות על הצורך לגלות את האמת.
המשוואה הזאת מייצגת למעשה את המוטעה בדרך הטיפול הדידקטי, שהרי לא הסוד הוא החטא, אלא מה שקרה לילדה. יתר על כן, כאשר כבר מתגלה סודה של הילדה, היא מקבלת את ההנחיה הברורה "אל תתני לאיש לגעת בך אם את לא רוצה". וזה כבר מייצג את אי-היכולת של המחזאיות לתת טיפול דרמטי אמיתי לנושא.
שיר פרייבך ביימה בפשטות את ההצגה המשלבת בובות (שלא מצוין מי עיצב אותן) ושלושה שחקנים שגם מפעילים אותן וגם משחקים – שירלי פילוסוף בתפקיד הילדה, ועביר זיבק חדאד ואמיר לוי בתפקיד ההורים ותפקידים נוספים. יש תפאורה טובה של אורי און, עיצוב נאה של התלבושות ע"י ענת מרוק, עם תאורה אפקטיבית של זיו וולושין ומוזיקה מתאימה של עלאא אבו עמארה ועדי כהן.
המתחרות על פרס הפסטיבל
תיאטרון מלבב ביותר הביא לתחרות "תיאטרון הנפש" עם ההצגה "בית חרושת לשירים" שכתב קובי מידן על פי ספרו. המחזה מספר על ילדה שאוהבת שירים, ומשום כך היא גם חריגה בכיתתה, כמו גם בשכבת הילדים הכללית שמעדיפה את הארי פוטר. גם היא, אגב, שומרת את סוד בידודה, אך הפעם כשהסוד נחשף הוא מטופל בגישה ישירה מאוד ונכונה.
הילדה חולמת בשנתה על מקום שבו משוררים מחפשים חרוזים, רעיונות, ואפילו הצלחה אצל ילדים. זה בית החרושת לשירים, שבחלומותיה היא משוטטת בו ופוגשת ארבעה. הטקסטים של מידן מצוינים, קליטים בדרך כלל – אם כי לא בהכרח מתאימים לילדים בני שש עד תשע (למשל המושג "משורר דלמטי"), והעיבוד הדרמטי נוטה להתאהב בטקסטים על חשבון הקצב והזרימה.
אבל זאת הצגה יפהפייה בבימוי מלא דמיון של ג`יל בן-דוד עם תפאורה נהדרת ותלבושות מרתקות שעיצבה מריה גורביץ`, ותאורה יפה שעיצב חגי שלומוב, ובליווי מוזיקה רעננה של טיירי וידר. ובעיקר זאת הצגה שהשחקנים המשתתפים בה שוטפים את קהלם בתענוג והנאה ניכרים לעין. עפרון אטקין בשני תפקידים, כאב ובעיקר כמנהל בית החרושת לשירים, דנה עופר כמשוררת כחולה, מיכל כהן כילדה שאוהבת שירים של ביאליק, ואיציק לילך, רון ריכטר וערן בן-צבי כמשוררים ששפתיהם נוטפות שירה.
לא פחות יפה, ובמידה רבה מתחרה רצינית שלה על פרס הפסטיבל היא ההצגה "אגדת כוכבים" שכתבה גזית כהן על פי הסיפור של פרסאוס מהמיתולוגיה היוונית, ובהפקה של התיאטרון הערבי-עברי יפו. שוב, מדובר בתיאטרון סיפור, שבו דייג יווני מספר את עוללותיו של בן האלים שנגזר עליו להרוג את אביו, ובדרך אל האסון הזה הוא נשלח להרוג את המדוזה המפלצתית ומתאהב באנדרומדה.
העיבוד הדרמטי פשוט למדי, ללא התחכמויות, אך חסרים בו יסודות המתח וההילה שהיו הופכים את הסיפור עצמו לבעל משמעות לילדים (בני שש ומעלה). אבל מה שלא קיבלנו במחזה העניקה לנו הבמאית מזל מרציאנו, בעזרת רעיונות מקסימים של צלליות – המעוצבות נפלא כדמויות המוכרות מציורי כדים ועתיקות יוון – המוקרנים על מסך גדול במרכזה של תפאורה טובה שעיצב סלים שחאדה וגם את התאורה החשובה כל כך כשמדובר בצלליות. מריה גורביץ עיצבה את התלבושות הנהדרות ויוסי מר-חיים כתב מוזיקה יוונית טבעית מאוד.
גזית כהן, טוני חדאד, מוסא זחאלקה ורותי גונן הם השחקנים המצוינים שמעלים את ההצגה בשלוש גרסאות – עברית, ערבית, ועברית-ערבית.
לפרטים נוספים
17/04/2006
:תאריך יצירה
|