החזרה אל המחזה של שולמית לפיד מגלה מחדש קלאסיקה שהוזנחה ועתה זוכה בהצגה שמאירה אותה למלוא עומקה
מזכיר את "ביבר הזכוכית"
"רכוש נטוש" הוא מחזה קומפקטי מאוד, שמציב על הבמה שלוש נשים כפותות בעבותות של אהבה, שנאה, קנאה, נקמנות, שאותן הן מפתחות במסירות עיקשת זו לזו. אם, שבעלה נטש אותה ואת שתי בנותיה, והותיר אותן בבית חרב, מתפורר, בלב מטע נרקב, שעתה נועדו להריסה ולעקירה על מנת לסלול כביש.
בתוך הבית הזה שולטת ללא מצרים האם, טוני בית-אריה. היא בעיקר שורצת בכורסה מרופדת, כמעט משותקת מדלקת פרקים. הזרוע החזקה שלה היא מקל הליכה שבסיועו היא מדכאת את שתי בנותיה, אלינור בת ה-17 שאותה היא מאלצת לקרוא באוזניה שוב ושוב את סיפורו של גי דה מופאסאן, "המחרוזת", ועליזה בת ה-15, ה"אחראית" לסדר, לבישול, בדיוק לפי הנחיות.
אלינור הייתה תלמידה מבריקה, אך משהו השתבש והיא מתקשה בקריאה. היא הבת האהובה. עליזה קצת מרדנית, קצת עצמאית מדי לטעמה של האם. המחזה מוליך את השלוש במסלול מוקצן של התנגשויות מהותיות לעתידן. טוני איננה מוכנה לקבל את דירת ארבעת החדרים שהמועצה מציעה לה כפיצוי על פינוי הבית. עליזה היא שנוטלת על עצמה להכניע את אמה, ואם יהיה צריך גם בכוח.
אלינור, תחת מסווה המסירות לאמה, ובצל הוויכוחים על הבית והפיצוי, מוצאת דרך החוצה. היא פוגשת חייל מילואים צעיר שמשרת בבסיס הסמוך למושבה. טוני מזדעזעת, אך אלינור מצליחה להשתחרר, ולפחות לגלות את טעמה של תקווה לצאת מהמקום, ולהשתחרר ממוסרות אמה ולשוב ולהיות זקופת קומה.
במידה רבה "רכוש נטוש" מזכיר לי את "ביבר הזכוכית" של טנסי וויליאמס, הן בפרטים דומים, הן במסר הכללי, אך ההבדל המהותי הוא בכך שוויליאמס כתב מחזה אוטוביוגרפי, ואת דמות האם הרודנית הוא משרטט במידה מסוימת של ריחוק וסלחנות. לפיד, לעומת זאת, המציאה דמויות או פיתחה אותן בעקבות סיפורים ששמעה מהוריה על בני משפחתם, ומשום כך יכלה לקבוע לעצמה כי "לכל אחת משלוש הגיבורות במחזה צידוק מלא לפעולותיהן... מלווה בתחושת אשם וגרימת עוול".
לפיד מסיימת מאמרה בתכנייה במשפט הקצר "אין ניתוח בלי סכין". וזה גם משפט היכול לשמש תיאור מדויק של איכות המחזה שכתבה. כל אחת מהדמויות מקבלת את עיצובה, בליטוף, בדחיפה קלה, בלגלוג ובעיקר בהבנה. ובה בעת לפיד חותכת בבשרן. הרוע כמו החמלה, האישום והאשמה, הניכור והקרבה נחשפים במינון עדין אך ברור.
להתחבר לדמות מהכניסה האחורית
המשימה שניצבה לפני הבמאי איציק ויינגרטן לא הייתה קלה. היה עליו להכריע בין הקו הדרמטי הברור שנע על פסי הנוקשות והאכזריות של טוני, לבין קו אנושי יותר, תואם לרוח דבריה של לפיד, המוצא צידוק – אפילו אם רק חלקי – להתנהגותה. בה בעת, ומאותה נקודת מבט, לחפש דווקא את הקושר בינה לבנותיה. איזה גרעין, שמץ או שריד של חמלה, של אהבה אמיתית.
ההכרעה שלו ללכת אל המסלול המשתמע, הנרמז או מוסתר בכוונה עושה צדק רב למחזה ומעבירה אותו מהמישור המאיים הברור כל כך אל המרחב הפתוח, שבו הכבלים נושרים, אפילו אם רק לרגע או למראית עין. משום כך טוני שלו ושל גילה אלמגור היא לא רק מפלצת. היא נלעגת והיא גם כואבת באמת, היא פוחלץ והיא גם בעלת לב, היא רודה ומלטפת, היא גוערת, מתחנפת, ונשברת.
אלמגור מעצבת את טוני בפרטים קטנים, מהותיים לא פחות מהדימוי המוחצן הגדול שהיא יוצרת. כמו הסממנים החזותיים של עיצוב הדמות - תלתלי שערה, המקל, כפות הידיים הנפוחות, גרביה וסנדליה, והמשקפיים הגדולות כך גם משחקה בנוי מפריטים כמו מבטא קל, הטעמות טקסטואליות עדינות, מתכתיות קולית רכה, ותנועה מהוססת, לצד מחוות אלימות.
גילה אלמגור יוצרת דמות שאפשר להתחבר אליה מהכניסה האחורית שהיא ווינגרטן השאירו פתוחה. משם אפשר להגיע אל הכאב, אל הגיחוך, אל הטרגי-קומי. ושם, ברגעים גדולים של קרב מול אלינור, מאבק נואש מול עליזה ובעיקר כשמתעוררת בה התקווה שחלומותיה אכן מתגשמים וסרבנותה להיפרד מהבית מוכיחה את עצמה – באלה מצליחה אלמגור לגלם בעוצמה את אישיותה השסועה, הרצוצה של טוני, כקרבן של גבר, של מציאות ושל עצמה.
שלושה תפקידים נפלאים
לצדה של אלמגור, ולעזרתה, הציבו בהבימה שתי שחקניות צעירות. הילה פלדמן שהישגיה ב"חודש בכפר" ו"מלחמה" זיכו אותה בשבחים מגיעה בתפקיד אלינור להישג שלישי רצוף, כשהפעם היא יוצרת דמות בעלת נדבכים הנחשפים בהדרגה ככל שמתעורר בה הרצון לצאת, לגלות את עצמה. היא נפלאה בקריאת הסיפור של מופאסאן, כאשר היא נראית כנהנית לגלות את המילים, את הצלילים שלהן, גם אם היא עושה זאת תחת כפייה. היא ילדותית עם אחותה הצעירה, וכשהיא מתעוררת כל יישותה מבשרת התבגרות כואבת.
רותם זיסמן, שבאה לתפקיד עליזה לאחר "טקסי", עושה בו נפלאות. מלכתחילה יש בה משהו פסיבי מאוד, כשהיא מבצעת את המוטל עליה בדרך כלל כמי שקפאה השד. בה בעת, ושוב מהתחלה, היא משגרת היטב את חיצי המרד שהיא מתכננת, ואת ההחלטיות שלה, הנמשכת כהד גנטי אל עקשותה של האם. כשהיא רכה אל אחותה, וגם כשזו פוגעת בה, עליזה של רותם זיסמן היא יצור מעורר רחמים, וכשהיא נדרכת, מזנקת ותוקפת היא חסרת רחמים. ואז, דווקא אז, הדמעות בעיניה מסגירות את ההכרה שלה במחיר הכבד של הישגה מול האם.
שלא במפתיע אחד ההדים המובהקים לכתיבתה של לפיד, לבימוי של ויינגרטן ולמשחקן של אלמגור, פלדמן וזיסמן, נשמע במוזיקה שכתב להצגה אלדד לידור. מוזיקה של רוך נוסטלגי צפון בדקירות נושכות, ולהפך, והמעברים בין התמונות מסכמים את מה שהיה ופותחים צוהר למה שיתחולל.
ההסתייגות היחידה שיש לי מההפקה המצוינת של הבימה בשיתוף עם עודד פלדמן היא ביחס לתפאורה של פרידה שוהם. היא יפה מאוד, אבל יחד עם זאת היא ציורית אפילו מפוסלת, קפואה למרות שהתאורה של מאיר אלון מחיה אותה ועושה בה נפלאות. בעיקר הצטערתי שלא נמצא מענה עיצובי שייתן ביטוי לכך שהקידמה וההרס המאיימים על הבית כבר נוגעים בשולי המטע המקיף אותו והנשקף מבעד לחלון שבמרכז.
בסופו של דבר, הצגת "רכוש נטוש" עושה צדק למחזה של שולמית לפיד ומחזירה אותו לתודעה הקשורה לדרמה הישראלית, ולמדף שעליו ניצבים המחזות שיש לשוב אליהם, הן על שום מה שכתוב בהם הן על שום שלושת התפקידים הנפלאים שלפיד העניקה בנדיבות לשחקניות.
לפרטים נוספים
20/04/2006
:תאריך יצירה
|