טרגדיות בפוסט טראומה

הטרילוגיה היוונית הגדולה של אייסכילוס על תוצאות מלחמת טרויה מבעד למראה של משפחת אגממון, בתום מלחמת עשר השנים של יוון נגד טרויה עקב חטיפתה של הלנה על ידי פאריס, נסיך הזהב של העיר הבצורה, עברה במשך השנים עיבודים שהחשוב והמיוחד בהם היה ״האבל יאה לאלקטרה״ מאת יוג'ין אוניל, שהעתיק את הסיפור למלחמת האזרחים האמריקאית. 

כאייסכילוס גם אוניל כתב טרילוגיה מלאה של שלושה מחזות, שהצגתן נמשכה תשע שעות, וארבע שעות וחצי בעיבוד המטלטל שראיתי בשעתו בתיאטרון הלאומי האנגלי עם הלן מירן בתפקיד קליטמנסטרה הרוצחת את בעלה ונרצחת על ידי ילדיה - סיפור של גורל האלים ונקמת בני האדם. גם הצגת האורסטיאה המקורית באותו תיאטרון נמשכה כארבע שעות וחצי בערב אחד.

והנה קם מחזאי-במאי-שחקן אנגלי צעיר, רוברט אייק שמו, והעלה בתיאטרון ALMEIDA בלונדון גרסה קצרה יותר, ארבע מערכות בשלוש שעות ו-40 דקות, עם שינוי מהותי אחד - המערכה הראשונה לא הייתה באורסטיאה המקורית, שמתחילה רק בסוף המלחמה אלא עיבוד של מחזות איפיגניה, מאת אוריפידס, ובמידה מסוימת מהנאמר אצל אייסכילוס על פרשת זביחתה של הנערה לטובת הרוחות שישיטו את ספינות הצי היווני.



אורסטיאה, צילום: ישעיה פיינברג


צעצוע ששמו מלחמה

אבל אייק לא הסתפק בכך, ויצר סיפור מסגרת פסיכולוגית לפרשה באמצעות אורסטס, הבן של קליטמנסטרה ואגממנון, שנקרא על ידי אחותו אלקטרה לנקום את רצח האב באמצעות רצח האם ומאהבה. אורסטס עובר את הפוסט טראומה של הפרשה באמצעות פסיכולוגית, והמפגשים האלה הם למעשה מעין תחליף למחזה השלישי בטרילוגיה היוונית שבה הבחור עומד למשפטן של אלות הזעם, מעיד וזוכה בצדק האלוהי.

יתר על כן, אייק החליט שהוא לא מתייחס למעשה למלחמת טרויה, ששמה מוזכר רק פעם אחת בגרסה העברית המצוינת של רועי חן שהוסיף ניצוצות ישראליים, אפילו עכשוויים, לשפה הקולחת. המלחמה שעליה מדבר אייק היא כל-מלחמה. לא טולסטוית, אלא עקרונית. והמחזה שלו הופך בצדו המעניין ביותר למשא אנטי מלחמתי, שתלאובות המשפחה הן רק הדוכן שמעליו הוא נושא את בשורתו.

את המחזה של אייק בגרסה מקוצרת בכשעה מעלה תיאטרון גשר בבימוי של יבגני אריה שבחר להציגה כמעט כחדר ניתוחים קר בתפאורה נטולת מאפייני מקום וזמן שעיצב יפה סמיון פסטוך, אבל עם תאורה גאונית שותתת דם של אבי יונה בואנו (במבי) ותלבושות קרות וטובות של יהודית אהרון. פה ושם גיוון כשמלתה של קליטמנסטרה ובגדיה של אלקטרה.

הקיצור העיקרי הוא בחלקה השני של ההצגה, לאחר ההפסקה, שבו נדחסה למעשה הטרילוגיה האוריפידית. החלק הראשון והארוך מדי מוקדש לשאלת הקרבתה וזביחתה של איפיגניה, ואיכשהו מה שאמור לרגש בשני החלקים נותר קר. מה שנדרש מאתנו להבין במחזה, ועדיין גם בגרסת גשר, זה העניין הנמשך הזה של האנושות בצעצוע ששמו מלחמה. זה מעניין ותופס.



אורסטיאה, צילום: ישעיה פיינברג



שניים/שתיים לתפקיד

אבל בזכות השחקנים הנפלאים, ההצגה כוללת מעמדים שיכולים להיחשב למרגשים, אם נאחזים בהם על חשבון המשא הרעיוני. מי שעושה זאת היא בעיקר אפרת בן צור ששבה ומגלה את מלוא כשרונה בתפקיד קליטמנסטרה. הרגע שבו היא מבינה מה עתיד לקרות לבתה הוא משיאי ההצגה, מצמרר, ומבעית למשמע זעקת השבר שלה שהריגת הבת היא גם הריגתה שלה. 

בתפקידים המרכזיים האחרים בחרו בגשר לצוות שני שחקנים המגלמים אותם לסירוגין, תוך התבוננות מעניינת בהבדלים שביניהם. ראש וראשון הוא תפקיד אגממנון. דורון תבורי מגלם אותו כפי שאולי אייסכילוס היה רוצה - מנהיג שמוצא עצמו מצביא שצריך להחליט על קרבנות - של עמו, של אויביו ושל משפחתו. משחקו אפל, כבד במשמעות האמנותית, ואנושי מאוד. 

לעומתו מיקי לאון, שראיתי אותו רק במערכה הראשונה, הוא איש צבא שנקרא להנהיג ולהחליט. אסטרטגיה וטקטיקה הן הכלים שלו, והוא יעיל (אחת התוצאות של העיצוב המעניין הזה הוא קיצור משמעותי של משך המערכה הראשונה).

את מלוא תפקיד אורסטס ראיתי כשהוא מגולם על ידי אלון פרידמן, שמעצב נפלא פוסט טראומה נוירוטית, מפוחדת ממה שהיא חושפת. הנרי דוד המגלם את התפקיד לסירוגין (וגם אותו ראיתי רק במערכה הראשונה) מעצב פוסט טראומה שונה - מהורהרת, קודרת, מתעמקת בנחשף על ידו. 

נטע שפיגלמן מבריקה כאלקטרה, פחזנית, פאנקיסטית במערכה הראשונה, מה שיוצר את ההנגדה הנכונה לשבר שהיא מעצבת אחרי ההפסקה. נועה הר-ציון מגלמת את התפקיד לסירוגין ובמערכה הראשונה שראיתי העיצוב שלה עצור ושקט מדי.

אורסטיאה, צילום: ישעיה פיינברג