משחקים מסוכנים

כאשר עלה ״מי מפחד מווירג׳יניה וולף״ בבכורה בלונדון ב-1964, אמר המחזאי אדוארד אלבי כי ״זה מחזה שבנוי על שחקנים. כל הצגה תלויה במידה רבה בכישרונם של המבצעים, אך זו - יותר מכולן. המחזה משאיר בידי השחקן את האפשרות לא רק לחיות את הטקסט אלא גם לחיות את הדמויות.״

את ההוכחה לכך מביא עמו כל ביצוע חדש בכל מקום שבו הוא מוצג. אצלנו זה קורה בכל הביצועים שבאו בעקבות ההצגה הראשונה בהבימה ב-1965, ואחריה באלה שהיו בבית ליסין ובקאמרי, ועתה בפעם השישית בגרסתו של אילן רונן, שנענה לאתגר וביים הצגה נועזת המביאה את המחזה, בתרגום חדש ומבריק של דורי פרנס, ואת רביעיית השחקנים הנפלאים שלו לתוככי הקהל.

מי מפחד מווירג'יניה וולף, מקור: אתר תיאטרון הבימה



מעצב התפאורה ניב מנור בנה מעין זירת אגרוף מוקפת קהל בארבע פיאותיה כמעט בנגיעה פיזית. הקהל משתתף בעצם נוכחותו במהלכי הקריסה המתרחשים באשדות של האנרגיה, הסיוטים והכאב המופיעים במסכות קומיות ובמשחקים מסוכנים של הפרופסור להיסטוריה ג'ורג' ואשתו מרתה בתו של נשיא האוניברסיטה, המארחים באישון לילה של וויסקי וברנדי, ועוד, את הד"ר לביולוגיה ניק ואשתו מיצי (במקור היא הייתה האני), בתו של איש דת שמעל בכספי קהילתו. 


מי מפחד מווירג'יניה וולף, מקור: אתר תיאטרון הבימה


פורנו אינטלקטואלי

מהרגע הראשון נדמה שאנחנו מוזמנים אל התופת של דנטה אליגיירי, וברגעים מסוימים צצה ועלתה בי תמונה מפתיעה, הפוכה לחלוטין - של ״הו, הימים היפים״ של סמואל בקט. מין תקווה שהכל יסתיים בפיוס ולא בהושטת ידיים אבודות, שמחפשות את הזמן שאבד להן ולא ישוב. ודווקא אלבי מרחם בסיום.

אבל עד אז מדובר בתצוגה כמעט פורנוגרפית של האמריקנה האינטלקטואלית החושפת את ערוותה, את עלבון קיומה בחברה האנושית ובהיסטוריה הרוחנית שלה. ומבעד לתיאור המפץ המשפחתי הגדול של שני הזוגות, כל זוג בתוכו ובעזרת הזוג האחר, עולה הדימוי לשקיעתו של החלום הגדול של האבות המייסדים, ושקיעתו העצובה של המערב. 



מי מפחד מווירג'יניה וולף, מקור: אתר תיאטרון הבימה



האקטואליה של המחזה לא דעכה בחמישים וחמש השנים שעברו מאז הועלה לראשונה וכך, לפני עשר שנים הופיע ברולינג סטונס מאמר גדול של מאט טאיבי על השבר הכלכלי הגלובלי, ובו הוא כותב בין השאר: "הגיעה השעה להודות: אנחנו השוטים, הגיבורים בקומדיה מבעיתה על נישואי בצע וכסל. והגרוע ביותר בכך הוא שאנו עדיין מצויים בהכחשה – אנו מוסיפים לחשוב שזאת רק תאונה מצערת ולא משהו שנוצר על ידי חבורת פסיכופטים בוול-סטריט שהרשינו להם לבצע אונס קבוצתי של החלום האמריקני."  

האקטואליה של ההתבוננות הזאת התחזקה עוד יותר בשנתיים של דונלד טראמפ בבית הלבן, ואפילו כאן אם רק נאזין היטב לנאמר. וזה קורה ב-105 דקות רצופות, הדוקות תחת פנסי התאורה של מאיר אלון, שכמו משקפים את מצב העניינים ואת מהלכי הקרב המרובע שאלבי כתב, כעדותו, על פי דרישת הדמויות, וכך גם התנועה והעריכה המוזיקלית של יותם קלו ליבנה. 

חוויה ייחודית

הישגו החשוב של אילן רונן כבמאי הוא ביצירת התלכיד האנסמבלי של השחקנים, בתלבושות היפות שעיצבה להם ילנה קרליך. אין זה עניין של מה בכך לשחק מחזה כזה ותפקידים כאלה בקרבה כזאת אל הצופים בהם. ורונן השיג עמם אינטימיות שהיא כשלעצמה היא חוויה ייחודית לשחקנים הנהנים בדרך כלל מהפרד ומשול בין במה לאולם. 

וכאשר מדובר בדמותה של מרתה על אחת כמה וכמה. מאיה מעוז חיה את התפקיד המורכב הזה במלוא נפשה, גופה ורגשותיה. היא מדהימה מכניסתה הבוטה לבמה כשהיא מגשימה עבורנו את חלומה כשחקנית, כפי שהיא מצוטטת בתכניה ״בכל תפקיד חלמתי אותך... אגרתי את כל הצחוק והבכי, נהרות של תשוקה, אהבה ואכזריות בשבילך. באתי אלייך מהתהומות שלי.״

ואמנם כך, במערכה הראשונה מעוז היא הר געש מתיז לבה רותחת, היא מצחיקה אבל צורבת. במערכה השניה, כאילו נרגעה, כילדה קטנה שהלכה לאיבוד בשוק הסואן. ובמערכה השלישית מעוז מגיעה לשיאיה כשהיא מנסה להתפכח עם ״אני לא מפלצת״ וזעקת ה״לאאאאאאאא״ המצמיתה לשמע הבשורה על ״מות״ הבן, אותו כדור משחק דמיוני שביניהם. היא נשברת לפנינו לרסיסיה, אלה השברים והפיסות שמעוז אספה מעצמה והביאה אל מרתה. הישג נפלא של שחקנית, מלכה במיטב כישרונה.




מי מפחד מווירג'יניה וולף, מקור: אתר תיאטרון הבימה


יהלום ברפרטואר

את הישגה הגדול של מעוז מניף כפרטנר מסור ובמשחק מרתק גיל פרנק, שזו הפעם השנייה שהוא מגלם את ג׳ורג׳, אחרי שעשה זאת בקאמרי לפני עשר שנים. ופרנק הוא מלך בזירה הזאת של הבימרתף ע״ש ברטונוב. 

באמצעות תנועתו של גיל פרנק, במשחקו הבנוי בפרטים הקטנים או הגדולים קולו ובעיקר במבע עיניו המהפנטות, אפשר לראות את ג׳ורג׳ שלו דרוך להדוף כל מכה, צובר את הזעם והעברה, את הקנאה, ניגף בעלבון ומתעורר לחיות את הנקמה שהוא בונה בהדרגה. ואז ברגע של אמת, בסיום, כאחרי צונאמי, הוא יודע מה בכל זאת האמת שלהם. מלך, אמרתי.

את צמד האורחים ניק ומיצי, הנופלים כשקי איגרוף לידי המארחים, מגלמים במשחק נפלא דניאל גל ורוי מילר. הם התגלמות של נישואי בצע וכסל, הנשקפים מהם כבר מכניסתם אל הדאנג׳ן של מרתה וג׳ורג׳. הם הצירוף המושלם של העמדת פנים ועקרות. 



מי מפחד מווירג'יניה וולף, צילום: ז'ראר אלון

דניאל גל מצחיקה ונוגעת ללב באופן שבו שהיא מעצבת את האנושי הכואב שמסתתר תחת מסיכה של טמטום. רוי מילר פושט יפה את החזות המדויקת של ניק, מתפתה נפלא למשחקיה של מרתה, ומעצב נפלא את העקרות שלו, את בצע הכסף והמעמד המנחה אותו.

ובסיכום, כרביעיה אינדיבידואלית וכאנסמבל - מאיה מעוז, גיל פרנק, דניאל גל ורוי מילר הם גוף משחק בעל עוצמה, והצגת ״מי מפחד מווירג׳יניה וולף?״ שלהם ושל אילן רונן היא יהלום ברפרטואר של הבימה, כראוי לה ולקהל.



מי מפחד מווירג'יניה וולף, צילום: ז'ראר אלון

לרכישת כרטיסים